שימוש בבני אדם, על כל האספקטים שבו הוא עניין שנוי במחלוקת. ברפואה ובמדע, ניסוי מעבדה יכול להיתפס כבלתי מזיק כמו במקרים של מחקר קוגניטיבי; אך בו בעת כאכזרי ומאיים, כדוגמת העיסוק בשכפולים הגנטיים. עניין זה גולש גם לתחומי האמנות:
טכניקות רישום שפותחו ברנסאנס התבססו על מודל עירום בנוסף לחישובים גיאומטריים המתרחקים מהמקור הגופני הנצפה, על מנת להגיע אל הקלאסי, העל זמני והנצחי. טכניקות כאלה עדיין נלמדות בכיתות האמנות, אך אם מנהג זה היה מתורגם לתפיסת המציאות- האם זה לא היה נחשב כזלזול בערך האדם וכנבזות? במאמר על פרופורציות, הכותב אלברכט דורר ממליץ על פרקטיקה רנסאנסית דומה: בכדי להגיע לדימוי גוף מושלם, על האמן לשלב חלקי גוף שונים מאנשים שונים. לכך הוא מוסיף טיעונים רבים המעידים על עובדת היותו גזען נלהב, ובקלות ניתן לגלוש מכך לתיאוריות גזעניות על אסתטיקה. הקלאסי אם כן, אינו רק אלמותי, הוא גם עלול להוביל לטיעונים אאוגניים. אמנים רבים עושים שימוש בגופם על מנת להביע את רעיונותיהם. הגוף האישי הוא החומר הזמין ביותר כמו גם הלגיטימי ביותר, וישנן אינסוף דוגמאות לעבודות אוטוביוגרפיות. אך מה קורה כשהאמן בוחר לעשות שימוש באנשים אחרים בעבודותיו? אף אחד לא מזדעזע עד עמקי נשמתו למראה שכפול מיכלי פלסטיק, קופסאות ברילו ופסלי אדם, אך צפייה ב"דבר האמיתי" עלולה להגיע לידי גינוי עולמי ואיסור, ובמידה לא פחותה גם כשמדובר בשימוש בחיות, כדוגמת עבודותיו של דמיאן הירסט, מרקו אווריסטי ועוד רבים וטובים. במקרים רבים השימוש עלול להיתפס כנצלני, קולוניאלי, וציני, ואף לעורר את השאלה האם מדובר בכלל באמנות.
ברצוני להעלות לדיון אמן שנוי במחלוקת הפועל בשטח האפור שבין אתיקה לאסתטיקה ועושה שימוש בבני אדם כבחומר- סנטיאגו סיארה ((Santiago Sierra הספרדי, אמן אנטי-קפיטליסט אשר נודע ברחבי העולם על שום עבודותיו הפרובוקטיביות. נקודת המוצא של סיארה היא כבוד האדם וחירותו ונראה כי העיקרון אותו הוא מעוניין להעביר פעם אחר פעם היא עד כמה מוגבלת הבחירה של האדם הקטן, ועד כמה הוא נשלט ע"י אילוצים כלכליים. לרוב הוא בוחר לעשות זאת בדרכים המשפילות למדי את הסובייקטים אותם הוא שוכר לעבודותיו. מובן שניתן למצות את ההתייחסות לפועלו כ"מעשים רעים, אכזריים וסרי טעם", ולבטלה בקביעה ש-'זו לא אמנות'. אך ככל שהוא מעורר שאט נפש, הוא גם פותח צוהר לספקטרום רחב של נושאים העומדים במוקדו של השיח האסתטי מאז ומעולם. בין השאלות שישאלו בהמשך, האם החוויה האסתטית חייבת להיות נעימה או לפחות חיובית? האם פעולה לא אתית יכולה להיות אסתטית ואם כן איך? האם פעולות לא מוסריות יכולות להיחשב כיצירות אמנות? האם, לדוגמא, קעקוע גופם של זונות תמורת זריקת הרואין יכולה להיקרא אמנות? ואם זו אכן אמנות, מהי החוויה האסתטית שהיא מייצרת? בודאי זוהי חוויה שונה מהתבוננות בציור או שמיעת סימפוניה. האם החשיבות של יצירה כזאת היא במתיחת גבולות האמנות ובשאלות שהיא שואלת על הקשר שבין אמנות ומוסר חברתי, האם זה לגיטימי לבדוק קשר זה כפי שזה לגיטימי לבדוק את גבולות השפה, הצבע, הצליל? האם יש דברים שלא יכולים להיחשב כאמנות בגלל הקשר שלהם למוסר ואיפה בדיוק עובר הקו?
לפנינו אמן הבוחר להציג יצירות בעייתיות, קשות, מטרידות, אפילו מזעזעות. ואף על פי כן הוא נותר רלוונטי.
מבוא
סנטיאגו סיארה- טרוריסט או אמן: אודות האמן ופועלו בין אתיקה לאסתטיקה; כלים לקריאה והבנת עבודות מהז'אנר:
1 .זו בכלל אמנות? 2. מה המסר?  3.על פרדוקס הסלידה חוויה מטלטלת נפשית בעידן השייך לתרבות המעודדת  ניוון מחשבתי:
1.מושג ה"עבודה" בעידן הראווה 2. דיון במושג החירות סיכום נספחים הערות ביבליוגרפיה העבודה בפונט
1 4