"הסנדק" הוא ספר מאת מריו פוזו ,שהפך בשנת 1972 לסרט קולנוע בבימויו של פרנסיס פורד קופולה.
"הסנדק" נחשב לאחד מסרטי הפשע הטובים והמשפיעים של כל הזמנים, ומדורג באופן קבוע ברשימות כלליות של טובי הסרטים. הסרט הצליח קופתית ובימתית, וזכה בשלושה פרסי אוסקר, ביניהם על הסרט הטוב ביותר. לסרט הופקו שני סרטי המשך – הסנדק 2 (1974) והסנדק 3 (1990), גם הם סרטים מצליחים אשר גרפו שלל מועמדויות וזכיות בפרס האוסקר.
"הסנדק", פורסמה ב-1969
אחרי ששמע אנקדוטות על ארגון המאפיה כאשר בילה את זמנו בעיתונות. בנוסף לכתיבת התסריט יחד עם קופולה, פוזו הוזמן כדי לכתוב את התסריט לסרט האסונות "רעידת אדמה" ול"סופרמן: הסרט" משנת 1978. הוא אף כתב ספר "הדון האחרון" ששימש בסיס לסדרת טלוויזיה. פוזו תכנן לכתוב תסריט לסרט אודות גיבורי הסנדק האחים קורליאונה, אך נפטר בטרם התחיל ליצור אותו.
פוזו נפטר ב-2 ביולי 1999
בביתו שבלונג איילנד.
הקונפליקט המרכזי העומד בבסיס הסרט עוסק בשאלה האם בחירתו של מייקל להיגרר לצדו של אביו הינה טובה או רעה.
1.             צפנים תרבותיים:
סרטי המאפיה עושים שימוש נרחב באיקונים מסוימים, טקסים אשר חוזרים על עצמם וריטואלים המייחדים אותם ומשותפים להם,להלן צפנים תרבותיים מ"הסנדק":
מבנה המאפיה-.
לבוש כבוד התנהגות חיסולים דיבור וסמלים שימוש במשפטים/פתגמים לפני רצח:
“It’s business, not personal” אישה ובעל בחזרה לסיצילה- לדמויות יש משמעות כאשר הדמויות המשניות נשכחות או מתות. אך לכל חוק יש יוצא מהכלל ב"סנדק" הטרילוגיה , דמות דון טומסיטו הפחות מוכרת מופיע בכל השלושה סרטים בגלל שהוא המארח של דון ויטו ומייקל בסיציליה-מקור הולדתו של דון ויטו.ז"א שדמותו של דון טומסיטו אולי מינורית אבל סיציליה לא. סיציליה מוצגת בסרט עם נופיה הקסומים,ללא סימן של חיים מודרניים ,אפילו הנשים מולבשות כמו פעם.סיציליה מוצגת כמו גן עדן תמים. סיציליה היא יותר מסתם אי איטלקי היא מסמלת  חיים שונים ומקום מפלט. בסרט מייקל נוסע לסיציליה כדי להימלט ממלחמת המאפיה אחרי שהרג את סולוצו ("הטורקי").
למעשה מראה סיציליה מטעה ההיפך הוא הנכון הרצח של אפולוניה מתרחש בסיציליה, רצח שאר ממשפחת ויטו בתחילת הסנדק 2 ולאחר מכן הריגת דון סיסקיו ורצח מרי בסנדק 3. אחרי הכל ,סיצילה ולמרות יופיה הכפרי היא מורשת של הולדת המאפיה.
את רוב סרטי המאפיה ניתן לאפיין על ידי מוטיבים המציגים טוב ורע, שקיעה מוסרית של החברה, יחסים בין אדם לעצמו, נאמנות, משפחה ומעל הכול, הכבוד.  כמו כן, לא ניתן להתעלם מהדרוויניזם החברתי של הז'אנר הממחיש כי החזק שורד, ועל אף האמונה באל והליכה בדרכי הדת למאפיה יש כותרת משנה – "קסם הרוע".
מה גורם למאות מיליוני צופים בעולם להתרגש בסרטים על המאפיה? מדוע אנחנו נוטים כל כך להזדהות עם גיבורי הסרטים הללו? גברים אכזריים שכל עיסוקם בפשיעה בדרגות הקשות, החמורות, והנתעבות ביותר.
למאפיה יש כותרת משנה – "קסם הרוע", השאלה באיזו מידה רוע הופך לנושא בידור? מדוע אנו נמשכים לרוע ולא לסדר הטוב?  צורת המשיכה שלנו לצד האפל של עצמנו מעלה  שאלות ותהיות? עצם העמדת השאלות בניסוח "המוסרי" הזה  יש בה משום הטעייה, משום שמשיכתנו לסרטי המאפיה ולגיבוריהם אין בה כדי להעיד על משיכה אל הרע והרוע, ואין בה "מבחן מוסרי" כלשהו, האומר דבר זה או אחר על הצופים בסרטים הללו.