בס"ד
1 .במקרה דנן ילדיו של אהרון(להלן הילדים) יטענו שהצו הינו תעודה ציבורית שמבטא מעשה שיפוטי שנערך בביהמ"ש השלום בת"א כגוף רשמי של מדינת ישראל. במקרה שלנו פסילתה של עדות מפי שמועה מצריכה התנגדות מצד היריב אם הוא לא התנגד הראיה כשרה וניסן אכן התנגד ולכן נבדוק:
ארבעה תנאים מצטברים לקבילותו של הצו: הרישום במסמך נעשה מכוחה של חובה מפורשת שבדין, הרישום מתייחס לעניין ציבורי, הרישום נועד להישמר לעתיד, הרישום עומד לעיון הציבור-ניסן יטען שאין לקבל את המסמך הוא חסוי ואינו מהווה תעודה ציבורית.מנגד הילדים הוציאו מאתר אינטרנט משפטי והינו העתקו הבדוק של המקור ושהתעודה משמשת ראיה לאמיתות תוכנה ללא צורך בקלדנית מאידך ניתן היה לבקש את הצו המקורי ע"י צו של ביהמ"ש או בדרך אשר ס' 32 מקנה.
הילדים יטענו שדינו של הצו הנ"ל כדין המסמכים הרשמיים האחרים, אשר החוק מתיר את הצגתם בתורת אותם יוצאים מגדר הכלל האוסר על קבלת עדות "שמיעה". מנגד המדובר לא רק בקיום הוראת החוק הפוסלת עדות "עד מפי עד", אלא גם בכלל הדורש את "ההוכחה הטובה ביותר"; וזו יכולה להיות עדותה של הקלדנית שנכחה בשעה שניתן הצו, מנגד אין הצו מהווה מסמך בעל אופי ציבורי, הואיל ויש לראותו כ"נכס" של אותם הצדדים, שהיו בעלי הדין במשפט הקודם ושרק הם מעוניינים, אותה שעה, ברישום הדברים בצורה מדויקת, מחד החוק מתיר להציג מסמכים, שנעשו ע"י פקידים רשמיים תוך מילוי תפקידם הרשמי, קל להבין מה גדול החיסכון לציבור מתוך כך שפקידיו אינם חייבים לבלות חלק גדול מזמנם בבתי המשפט לשם מתן עדות על תוכן המסמכים הנערכים על ידם יום יום במילוי תפקידם; קיים נימוק שפקיד הציבור ימלא כדת וכדין את החובה הסטטוטורית המוטלת עליו; יעשה זאת ביושר ובדייקנות.הילדים יסתמכו על סעיף –