עבודת גמר ממ"ן 16
קורס 10406
ממשל ופוליטיקה במדינת ישראל מבוא
מאז הקמת המדינה ב-1948, אפשר לראות באופן מסורתי כניסה די המונית של גנרלים בדימוס אל המערכת הפוליטית, וזאת למרות שישראל נחשבת לדמוקרטיה פרלמנטרית יציבה למדי. בישראל תופעה זו בולטת במיוחד כאשר משווים אותה לדמוקרטיות ותיקות אחרות. בכל אחת מ-15 מערכות הבחירות שנערכו בישראל מ-1948 ועד
1 999, נכנס מספר רב של קצינים במילואים למערכת הפוליטית, ובעיקר לגוש השמאל. מאז שנות ה-60' כ-10% בממוצע מחברי הכנסת הם קצינים בכירים במיל', שהשתחררו מהצבא בדרגות אל"מ ומעלה. מתוך השרים בממשלה הם מהווים כ-20% ומתוך שלושת תפקידי המפתח (רה"מ, שר הביטחון ושר החוץ) לפחות אחד הוא איש צבא לשעבר. קיימים הסברים שונים לתופעה זו: הסבר אחד הוא על רקע דפוס "הקריירה השנייה" הנהוג בצה"ל, שלפיו מסלול הקריירה הצבאית מסתיים בגיל צעיר יחסית והקצין נאלץ להתחיל בקריירה אזרחית בשנות הארבעים לחייו. כך הגישה נועדה לשמור על צבא צעיר ומתחדש, וגם למנוע התגבשות כת צבאית. בכל אחת מהשנים שבשלהי שנות ה-90' נפלטו לשוק האזרחי יותר מאלפי קצינים שיש להם הון פוליטי והם מנצלים אותו בזירה הפוליטית.
הסבר שני הוא ייחוס התופעה לאופיים של הגבולות הגמישים והחדירים שבין צה"ל לבין החברה האזרחית. לעומת זאת, חוקרים רדיקליים טוענים שישראל היא חברה מיליטריסטית, ורואים בכניסת הקצינים לפוליטיקה את אחד הביטויים למיליטריזם הישראלי. הסבר אחר הוא העובדה שישראל היא דמוקרטיה הנמצאת במצב של מלחמה מתמדת, דבר שמביא לשותפות צבאית-פוליטית.
לפי דעתי, ישנה סיבה נוספת לכניסת הקצינים במיל' לפוליטיקה והיא העובדה שהם היו רגילים במשך הרבה שנים למערכת שגרתית, מונוטונית, ביורוקרטית ומיכניסטית וככל הנראה הם מפחדים "לשבור שיגרה" ולנסות את מזלם בשוק האזרחי האורגאני, הדינאמי ושפועל תחת מגמות ושינויים רבים. הפוליטיקה יכולה להוות בשבילם תחליף הולם לקריירה הדי שגרתית שהם היו רגילים אליה.
החדירה ההמונית של קצינים למוסדות הפוליטיים ביטאה את עוצמתו של המוסד הצבאי בתהליך קבלת ההחלטות הלאומי בישראל, היא שיקפה את ההגמוניה של האתוס הביטחוני בחברה הישראלית, את הסטטוס הגבוה שיש לצה"ל ואת האמון הרב שהוא זוכה לו, מעל לכל מוסד לאומי אחר.
במחצית השניה של שנות ה-90' ציפו כי תופעה זו עומדת בפני שינוי, בגלל מספר סיבות: חל תהליך של צמצום תפקידים בצבא, הפיקוח האזרחי עליו גבר, התקשורת שהייתה צייתנית נעשתה ביקורתית, ההגמוניה של האתוס הביטחוני נסדקה ויחסי הצבא עם החברה האזרחית הגיעו עד לסף משבר. אולם מה שקרה היה ההפך המוחלט: במערכת הבחירות של 1999 הצטרפו לזירה הפוליטית קרוב למאה קצינים בכירים במיל' שזה עתה השתחררו מהצבא והיו מעורבים במערכת בחירות זו. לדוגמא: רמטכ"ל שרק פרש מצה"ל, אמנון ליפקין-שחק, הקים מפלגה בראשותו ובשיתופם של קצינים בכירים, ואף התמודד על תפקיד רה"מ. בנוסף לכך, שר הביטחון יצחק מרדכי, גם קצין במיל', עזב את מפלגת השלטון וחבר למפלגתו של ליפקין-שחק ולבסוף אף התמודד במקומו על ראשות הממשלה. גם בראש מפלגת האופוזיציה הראשית, ישראל אחת, עמד רמטכ"ל לשעבר, אהוד ברק, ואליו חבר קצין משוחרר אחר, מתן וילנאי. יש לציין שתופעה זו של הקמת מפלגות ע"י גנרלים לשעבר הייתה קיימת גם בעבר, לדוגמא: רפאל איתן הקים את צומת, יגאל ידין הקים את ד"ש.
משקל הגנרלים בפוליטיקה הישראלית של שלהי המאה בא לידי ביטוי גם לאחר הבחירות. בממשלה החדשה כיהנה קבוצה גדולה מאוד של אלופים לשעבר ותפקידי מפתח בממשל החדש ניתנו לקצינים בכירים במיל', למשל: אהוד ברק העדיף להסתייע בקצינים בכירים לשעבר, כגון: אורי שגיא, דני יתום ויוסי פלד, לפני תחילת ההידברות עם הפלשתינים.
בחלק א' של העבודה נציג את ההתפתחויות השונות שחלו החל משנות ה-50' שיכולים להסביר את  כניסת הקצינים לפוליטיקה בישראל. בחלק ב' נסביר לעומק את מעורבותם האינטנסיבית של הקצינים בתקופת בחירות 1999. בחלק ג' נסיק האם הדמוקרטיה בישראל נמצאת במשבר מתרחב או מצטמצם החל משנות ה-90'.
ללא ביבליוגרפיה או מקורות!!!