בעבודה זו ננתח את היזמות שהובילה לחוק שמירת החופים תוך היכרות עם תיאוריות מענפי מחקר שונים, בקונטקסט הפוליטי, החברתי, הכלכלי והתרבותי. אנו ננתח את הפעולות האסטרטגיות של היזמות וכיצד פעולותיה מקדמות שינויים מוסדיים תוך כדי פירוט שלבי היזמות. חוק "שמירת הסביבה החופית", המכונה גם "חוק החופים", נחקק בנובמבר 2004. החוק, שגובש בסוף שנות התשעים ועבר גלגולים שונים עד החוק הנוכחי, לאחר קמפיין ציבורי רחב של ארגונים סביבתיים שונים, נועד לתת מענה לאיום המרכזי על חופי הים התיכון של ישראל, היינו עתודות הבנייה הגדולות לאורך החוף ולחצי הפיתוח והשטחים הגדולים המיועדים לבנייה לאורך החוף, זאת נוכח אוזלת היד של הרשויות להגן על הסביבה ועל האינטרס הציבורי מפני לחצים של כרישי נדל"ן, חברת החשמל, צה"ל ואחרים, הפועלים בעיקר עם ראשי ערי החוף אשר מעוניינים לפתח את עריהם, גם על חשבון משאבי הטבע. זה מספר שנים מתלוננים הארגונים הירוקים על כך שתוכנית המתאר הארצית (תמ"א) 13 לחופי הים התיכון, אינה מצליחה לספק לחופים את ההגנה המתאימה. התוכנית אושרה אמנם ב-1983, אך כבר בשנות ה-90 גברו לחצי היזמים, ואלה החלו לבנות מרינות בעלות עורף נדל"ני גבוה, ופרויקטים רבים למגורים במסווה של דירות נופש. תוכנית המתאר הפכה לבסיס למאות בקשות לשינויים נקודתיים, שכולם מחבלים בחופים.