חקירות שב"כ- איזון בין ביטחון המדינה וזכויות האדם תוכן עניינים
מבוא. 2
חלק ראשון: הגדרות. 4
1 .1 שירות ביטחון כללי 4
1 .2 עינויים והתעללות, מהם?. 4
1 .3 שיטות החקירה של השב"כ. 6
חלק שני: משפט משווה. 12
חלק שלישי: המצב טרם פסק הדין 17
3 .1 ועדת לנדוי 17
3 .2 כללי 19
חלק רביעי: פסק הדין של הועד למניעת עינויים (1999)- נקודת המפנה. 21
חלק חמישי: לאחר פסק הדין 24
5.1. תגובות לאחר פסק הדין 24
5.2. חוק השב"כ. 27
חלק שישי: סיכום ומסקנות. 29
מבוא
"מיום היווסדה נתונה ישראל במאבק בלתי פוסק על עצם קיומה וביטחונה.
ארגוני חבלה העמידו לנגד עיניהם כמטרה את הרס המדינה. מעשי טרור ושיבוש החיים הסדירים הם האמצעים בהם הם נוקטים. אין הם מבחינים בין יעדים צבאיים ליעדים אזרחיים. הם מבצעים פיגועי טרור של רצח המונים במקומות ציבוריים, בתחבורה הציבורית, בכיכרות וברחובות, בבתי קולנוע ובבתי קפה. הם אינם מבחינים בין גברים, נשים וטף. הם פועלים מתוך אכזריות וללא רחם". המלחמה בטרור המתנהלת עוד קודם להקמתה של מדינת ישראל וביתר שאת בימים אלו, מעלה שאלות משפטיות רבות הנובעות מעצם מהותו של הטרור כפעילות המונעת ומופעלת על ידי ארגוני גרילה נטולי סממנים צבאיים הפועלים מתוך ריכוזי אוכלוסין. אחת הסוגיות הסבוכות המהווה חלק בלתי נפרד מהלוחמה היומיומית בטרור אשר בה בחרתי למקד עבודה זו, הינה חקירת חשודים ומעורבים בטרור תוך שימוש בעינויים בעת חקירתם ע"י חוקרי שירות הביטחון הכללי (להלן: "שב"כ"). מטרתה של החקירה הינה, בין השאר, לאסוף מידע על מחבלים ודרכי התארגנותם במטרה לסכל ולמנוע ביצוע מעשי חבלה בעודם באיבם. במסגרת החקירה נעשה שימוש גם באמצעים פיזיים.
עד לשנת 1999 היה מוסכם וידוע כי עצורים פלסטינים נתונים לעינויים בחקירתם, במינונים לא ידועים, וזאת בשל הצורך להגן על ביטחונם ושלומם של אזרחי ישראל.
בעבודה זו אבקש לבחון כיצד מדינת ישראל משלימה את האיזון הראוי לדעתה בין זכויות האדם של העצורים הפלסטינאים לבין הצורך לשמור על ביטחון הציבור ולנטרל פיגועים העלולים להרוג חפים מפשע. במיוחד הדבר עלול להיות מושפע במקרי חירום קיצוניים, בהם, עולים ומתגברים גלי הטרור בצורה משמעותית.
טענה נוספת שעולה בנושא הזה, הן בפסיקה והן בספרות, ואליה בחרתי שלא להתייחס היא הטענה כי האיסור על עינויים ועל התעללות הוא מרכיב מרכזי גם בענף אחר של המשפט הבינלאומי: המשפט הפלילי הבינלאומי, וכי הפרת איסור זה מהווה, במסגרת ענף זה, פשע בינלאומי. אנשים המעורבים בביצוע פשע זה, לרבות אנשים שהורו לאחרים לענות או להתעלל או שסייעו לבצע מעשים אלו, נושאים באחריות פלילית אישית על כך. אחריות זו מתווספת לאחריות הרובצת על המדינה מטעמה פעלו אותם אנשים, והיא נפרדת ממנה.
לפיכך, מחויבת כל מדינה באשר-היא, להפוך את המעורבות בביצוע פשעים אלו לעבירות פליליות בחקיקה המקומית שלה ולהעמיד אותם לדין- כלומר, הטענה כי המדינה עצמה אשמה בעינויים גם כן, משום שהיא לא מעמידה לדין את האחראים לעינויים איננה רלוונטית כלל לנושא שאותו אני חוקרת, והוא נושא העינויים עצמם, והשיקולים מאחוריהם, ולאו דווקא האפשרות להעמיד לדין או לא להעמיד לדין את החוקרים המענים (שכאמור, גם נושא זה עולה בהקשרים של עינויים הן בבג"צ העינויים והן בכלל).
בעבודה זו אנסה לבחון כיצד השתנתה המדיניות  בכל הנוגע לעינוי עצורים פלסטיניים, לפני בג"צ העינויים, ולאחריו. כן אבחן את השאלה האם  אכן מדיניות המדינה ושירות הביטחון הכללי היתה מאז ומעולם כי מותר לענות נחקרים פלסטינאיים, כאשר הם מוגדרים כ "פצצה מתקתקת". בד בבד אבחן כיצד השתנו כמות וסוגי העינויים שבוצעו בעצירים לפני בג"צ העינויים, ולאחריו, אם בכלל.
לבחון בחינת סוגיות אלו נעשתה לאור השוואתו למצב המשפטי הקיים בשיטות משפט אחרות, דמוקרטיות יותר ופחות, עיקר הוא ההשוואה תיעשה אל מול משפט האיחוד האירופי הואיל והאיחוד האירופי הינו נושא הדגל בכל הנוגע לזכויות אדם גם כאשר הדבר נוגע למלחמה בטרור, על כן, מצאתי לנכון לבחון כיצד אליהן מיושמות זכויות אלו, ככל שהן משתקפות בחוקי האיחוד האירופי ובאמנות עליהן חתמו חברות האיחוד, ככל שהדבר נוגע בלחימה בטרור הנוגע אליהן במישרין.
חשוב להדגיש כי עיקר העבודה מבוסס על דוחות ומאמרים שפרסמו האגודות לזכויות אדם באשר הן- "הועד למניעת עינויים", "בצלם", "האגודה לזכויות האזרח" וכו', וזאת משום ששירות הביטחון הכללי עוטה מעטה של חיסיון ואיננו מעוניין לפרסם את נתוניו, לטוב ולרע, לכולי עלמא. על לכן, כל שנותר להסתמך עליו בנושא זה, הוא על מאמריהם וטיעוניהם של המתנגדים לעינויים, ולנסות ולגזור מה"הן" שהם טוענים אליו את ה"לאו" שטוענת לו המדינה.
לשם הנוחות מחולקת עבודה זו למספר חלקים.
החלק הראשון,  יכיל סקירה של  המסכת העובדתית הרלוונטית לעניינינו, בין היתר הגדרת העינויים, הגדרת שירות הביטחון הכללי, וכן שיטות החקירה הידועות בהם השתמשו ו/או משתמשים בשירות הביטחון הכללי – וניסיון להבין באילו נסיבות יש צורך בהם. בחלק השני אבחן את המשפט המשווה הרלוונטי לעניינינו, וביניהן  האמנות וההכרזות הרלוונטיות, אמנת ז'נבה הרביעית שמתייחסת לצורך לשמר את הסטאטוס קוו בעת כיבוש שטח וכן בצורך לשמור על האוכלוסייה שחיה בשטח הנכבש.
בחלק השלישי , אבחן את המצב שקדם לבג"צ העינויים, תוך התייחסות לועדת לנדוי, הועדה החשובה שהגדירה את הנהלים לפיהם חקרו השב"כ טרם פסק הדין.
 בחלק הרביעי אתייחס לבג"צ העינויים, תוך התייחסות לשלושת הסוגיות החשובות שעלו בבג"צ.
בחלק החמישי, אתייחס למצב המשפטי והמעשי לאחר בג"צ העינויים, כולל הסיבה וההישג של חוק השב"כ, הביקורת שעדיין נותרת כלפי העינויים.
ולבסוף, סיכום,מסקנות ותהיות לעתיד.
העבודה ללא רשימה ביבליוגרפית – אזכורי מקורות בהערות שוליים בלבד