רבים מן המקורות ההיסטוריים, כגון: ספרים, מאמרים, סרטי קולנוע וכדומה, אשר מבקשים לתאר מלחמות, מוצגים מנקודת מבטו של הצד המנצח, במטרה לפאר ולהלל את הישגיו של צד זה מחד ולהעמיק כישלונותיו של הצד המפסיד מאידך. הצגה סובייקטיבית זו, אינה מאפשרת הסקת מסקנות והפקת לקחים לעתיד. סרט הקולנוע  "גליפולי" (Weir, 1981), מתאר קרב היסטורי המתקיים במהלך מלחמת העולם הראשונה, מוצג מן הצד המנצח, אך בוחר לשקף זווית שכמעט אינה באה לידי ביטוי ברוב המקורות ההיסטוריים. זווית בה גם הצד המנצח מוצג על כישלונותיו בקרבות שונים במלחמה, על אבדותיו הרבות (שלעיתים אף רבות יותר מן הצד המפסיד) ועל החלטותיהם השגויות של מפקדים, ששולחים את חייליהם לקרב בידיעה שלא ישובו ממנו.
תחילה אדון בכוחו של המדיום הקולנועי, כמשקף עבר היסטורי, כוח שרבים מן ההיסטוריונים תופסים בעירבון מוגבל. שנים רבות, נתפסה התמונה הנעה (הקולנוע) כמסמך בידורי, לא מעמיק ולא לגיטימי. אולם שינויים שהתרחשו בחברה האנושית, הפיכתה של התקשורת האלקטרונית לסוכן תרבות מרכזי ועוד, הובילו להיווצרותה של היסטוריוגרפיה אשר בחלקה נשענת גם על המדיום –