פילוסופים רבים מנסים לתהות לגבי הגדרתה של אמנות. ארבעת הפילוסופים- אפלטון, אריסטו, דנטו וגודמן- תופסים את האמנות כשפה. כולם טוענים שיצירת אמנות מסמלת ומייצגת דבר מה, ושאין ספק שהן השפה והן האמנות מורכבות מסמלים שהשכל מפענח אותם ומעניק להם משמעות. אך בין הארבעה אינה קיימת הסכמה בדבר משמעותה של היצירה. אפלטון ואריסטו טוענים שיצירה נקבעת על-פי הקשר הסמנטי ואילו דנטו וגודמן טוענים שיצירה נקבעת גם על-פי הקשר פרגמאטי. אפלטון ואריסטו מדברים לראשונה על אמנות מימטית. כלומר, האמנות משתדלת להציג את המציאות על-ידי-כך שהיא מנסה לחקות אותה ולהיות נאמנה לה. השאלה היא כיצד תופסים את המציאות? כיצד ובאמצעות מה אנו מסוגלים להבין ולראות מציאות? התשובה נמצאת בתורת ההכרה (אפיסטמולוגיה) אשר מבחינה בין שתי תפיסות מציאות שסותרות זו את זו. התפיסה הראשונה טוענת שהמנגנון העיקרי להכרת המציאות הוא השכל. השכל הוא המגדיר, המפענח והמבצע ועל-כן ביחס לאמנות- האמנות היא בסך-הכל תיעוד פשוט של העין. גישה רציונליסטית זו מתאימה לאפלטון כיוון שלתפיסתו הכרת המציאות תיעשה קודם כל באמצעות מתן הגדרה ורק אחר-כך נוכל להבין את המהות.