סוגיית סיום הטיפול הדינאמי ואישיות – תקציר  בעיית ההגדרה של סיום טיפול, ואחריותו של מי מוטלת על הדבר, הנה מנת חלקם של טיפולים פסיכותראפים מובנים פחות, בהם לא מוגדרות משימות קונקרטיות. במקרים שכאלו, בהם אין הגדרה חד משמעית להתקדמות מספקת,כל שנותר הוא להסתמך על שיקול דעתו של המטפל. לאור הטיעונים שהובאו לעיל שיקול דעת זה מוטל בספק. המטפל , בשל היותו בן אנוש קודם היותו מטפל, מושפע בהחלטותיו מחווייתו הסובייקטיבית, אם מודעת ואם לאו. אולי הנקודה הכי בעייתית בנושא זה היא שלא ניתן לבחון, בין אם אמפירית ובין אם באמצעות תיאורי מקרה, מקרים של העברת נגד והתערבות שיקולים אנוכיים של המטפל בנוגע לסיום טיפול. (עדות לכך היא מיעוט במחקרים בנושא). חוסר היכולת לבחינה נובעת מכך ששיקולים כגון אלו לא תמיד מצויים בתחום המודעות של המטפל, ובמידה שכן- לא יהיה זה מסוג התחושות שמטפלים ישמחו לחלוק עם עמיתיהם לתחום, או עם קהילת מטופליהם.
נדמה שתחום הטיפול הדינאמי טרם מצא דרך להתמודד עם סוגיית כשירותו של המטפל בכל הנוגע לקבלת החלטות מושכלת ונבונה עם סיומו של הטיפול. השאלות עולות, התהיות קיימות, אך טרם נמצאה הדרך ההולמת להתמודד עימן.