ניתן לראות כי קיימת בעייתיות בממשל הציבורי, מצד אחד, קיים אותו מודל וובריאני כפי שאומר ראש הממשלה בנאומו (2007) כי אנו ממנים מנכ"לים שהם אנשי מקצוע ויודעים כי הם מנהלים מוצלחים ומעניקים להם סמכויות. אך מצד שני, אנו מציבים בפניהם מכשולים שכלולים בתוכם מנגנוני בקרה רבים ו"שומרי סף", שתפקידם לפקח על אותם ארגונים ומנהלים בכירים, לכן, אותם מנהלים מאבדים את סמכותם הסובייקטיבית ומתנהלים על פי סמכות אובייקטיבית מתוך פחד לאבד את עבודתם או לקחת החלטות מושגות. אותם מנהלים או ראשי ארגונים נכשלים בעבודתם לדעת ברנרד:
הם נכשלים משום שאינם יכולים לקיים שום סמכות, כלומר אינם יכולים להבטיח תרומות                        מספיקות של מאמצים אישיים כדי להיות אפקטיביים או אינם יכולים לעודדן בתנאי יעילות.                 ובסופו של דבר, הסמכות מעלה חרס משום שהיחידים הרבים למדי, רואים את הנטל הכרוך           בקבלת פקודות כדבר המשנה את מאזן היתרונות לרעתם. (ברנרד, 1970 , עמוד 154).
אותם מנהלים לא מקיימים את הסמכות שמוטלת עליהם מכיוון שאיבדו את סמכותם הסובייקטיבית, הם אינם פועלים לגמרי כפי שהיו רוצים לפעול, באמצעות שיקול דעת ובהתאם לכישורם. ראש הממשלה, אהוד אולמרט, אומר בנאומו:"עלינו לשאול בקול רם מדוע מנכ"ל משרד ממשלתי, נדרש לקבל אישור כדי לשנות את הגדרת התפקידים של אחד מהעובדים שלו ולהתאימה צרכי הארגון המשתנים" (אולמרט,2007). כיצד נצפה שאותו מנהל יישא באחריות על מעשיו אם אין לו סמכות לבצע את פעולות הניהול הבסיסיות? אותם מנגנוני בקרה שהממשלה מפעילה על אותם מנהלים גורמים לכך שכאשר לא נשארת למנהל סמכות של ממש, הוא לא מרגיש את כובד האחריות המוטלת עליו, תמיד יהיה מישהו אחר שיישא בה, מאידך, כל אותם מנגנוני בקרה פועלים מתוך אילוצים פוליטיים ויעדים, לכל אותם יעדים קונטקסטואליים ואילוצים יש השלכות על הניהול על גופים ציבוריים