מבוא
"אין מילים לציור, אך הוא מדבר אל לבו של כל אדם", כך פותחת אברהם עדה (1989) את ספרה "הגלוי והנסתר בציורי דמות אנוש". אחד הדברים הראשונים אותו לומד הילד לעשות הוא לצייר. תגובתנו, ואף תגובתי שלי, לרוב, לציורו של הילד, כשהוא בא ומראה לנו את הציור עם המון התלהבות, היא: "איזה יופי", מבלי לשים לב לתוצר, לפרטים, למה שהילד באמת צייר. כי ברור לנו מאליו שזה מה שהילד רוצה לשמוע, כמה אנחנו, המבוגרים, אוהבים את ציורו. מה קורה לאותם הילדים המנסים, באמצעות הציור, אם זה במודע או לא, לומר לנו דבר מה. לספר לנו את אשר ארע להם, אם אכן ארע.
כשאוצר המילים של הילד מועט ביותר, ויכולת ההבעה שלו מוגבלת, הדרך היחידה שלו היא באמצעות הציור, המהווה עבורו כלי נגיש ביותר, וקל לו להתבטא באמצעותו.
כידוע, תופעת ההתעללות בילדים הולכת וגדלה יותר ויותר. למרות המודעות הגדולה בדבר התופעה ומימדיה הגדולים, עדיין המקרים שנחשפים מהווים חלק קטן מאוד מכלל מקרי ההתעללות בילדים.
בפרק א' אדון בתופעת ההתעללות. אציין את ארבעת סוגי ההתעללות השונים ואציג את הגדרתם.  בנוסף, אדון במימדי התופעה, השפעות הפגיעה השונות על הילד, ואוכלוסיית הילדים הנפגעים. כל זאת בהיבט כללי ביותר.
בפרק ב', שהוא פרק הנושא, אדון בציור כמהווה אמצעי ביטוי לילד.
כיצד ניתן באמצעות ציורי ילדים לראות האם ילד חווה התעללות מכל סוג שהיא, וזאת על ידי שלושה מבחנים, כלים לאבחון, המבוססים על ציור דמות אנוש. אציין את הנקודות השונות לפיהן ניתן להתייחס ולאבחן ציורי ילדים.
פרק ג', שהוא מעין המשך לפרק ב', דן באמנות, כשבתוכה הציור, המהווה כלי תרפויטי לאותם ילדים (ומבוגרים ) שחוו התעללות, כשהשאלה שהנחתה אותי היא כיצד, אם בכלל, באמצעות האמנות, ניתן לרפא ילד אשר חווה התעללות? קריאה מהנה!