הלאומנות הערבית הינה עתיקת יומין כמו האיסלם עצמו.
כמעט כל הערבים המוסלמים בתוך האימפריה העותמנית התייחסו אליה כאל משהו אשר ממשיך לאפיין את עליונות החסד האלוהי של האיסלם.
המהפכה של ה"טורקים הצעירים" ב- 1908 עוררה תקוות לרפורמה, אבל במקום להגשים תקוות אלה הם ביקשו לכפות לאומנות טורקית צרה ברחבי האימפריה. כתוצאה מכך מצאו עצמם כמה ערבים מוסלמים חוברים לנוצרים דוברי ערבית אשר רכשו את התפיסה המערבית של המאה ה- 19 לגבי לאומנות חילונית.
הלאומנות הערבית המודרנית הינה הצאצא של נושאי הרעיונות הללו.
הלאומנים הערבים אשר עשו שימוש הן בדיפלומה והן בכוח הזרוע, זכו להישגים, אך עדיין לא הצליחו להשיג את מטרתם. הרפורמות אותן ניסו להעביר במצרים נג'יב ונאצר אחרי ההפיכה הצבאית של 1952 – אשר הורידה מכיסאו את המלך פארוק – עוררו את ההסכמה הספונטנית של הלאומנים בארצות הערביות השכנות אבל למרות שמן ההתחלה מצרים מילאה את התפקיד המוביל בליגה הערבית, לאומנות מצרית אשר התמקדה בעמק הנילוס הייתה בעלת עמידות ארוכה יותר ובעלת משיכה מיידית יותר עבור רוב המצרים מאשר הלאומנות הרחבה יותר של הליגה הערבית.
עד סוף 1954 גמאל, עבדול נאצר הפך להיות המנהיג הבלתי מעורער של מצרים החדשה. ספרו "השחרור של מצרים; הפילוסופיה של המהפכה" מציע שהוא היה בכל מקרה, שואף להנהגה ערבית רחבה יותר ברגע שבו הבריטים היו מסכימים לסיים את אחיזתם בתעלת סואץ. כפי שהתרחשו האירועים בסופו של דבר, האתגרים שבהם נתקל המשטר הצבאי המצרי בחורף 1954-55 בחזית הביתית והן בחזית הבינלאומית האמוציונאלית של לאומנות פאן-ערבית