תחילה אבקש להתייחס לתופעת ה"חינמונים", כפי שכונתה, בכללותה. תופעה זו החלה לפני 13 שנים בשטוקהולם, שוודיה. לפי מאמרו של לוטקר (2007) עם בואו של עיתון החינם ה"מטרו" שהפך לימים לאב טיפוס של רשת עולמית, ולמעשה, חולל מהפכה בעולם העיתונות משום כוחו לאפשר ל"עיתון הישן" הדועך, לשרוד ואף לעורר תקווה בענף זה ההולך ומצטמצם. בישראל החינמון הראשון לצאת לאור היה "ישראלי" על ידי קבוצת "הירש מדיה" בראשות שלמה בן צבי, אחריו הצטרף "ישראל היום" ביוני 2007 בבעלותו של שלדון אדלסון המילארדר היהודי-אמריקאי, הידוע כמקורב של בינימין נתניהו ועורך העיתון עמוס רגב. באוגוסט 2007 הופיע "מטרו ישראל" בבעלותם של אלי עזור ודודי ויסמן.
בחברה דמוקרטית ובמודל הליברלי שהציעו Sibert et al (1956) ומוצגים במאמרו שלMcQuail  (1987), התפתחות מסוג זה של "עיתוני החינם" מצביעה על כמה יתרונות. הראשון, הינו ליברליזם כלכלי, תחרות חופשית וכך צמצום המעורבות הממשלתית, כפי שטוען כספי (2007), באופן זה ארגוני התקשורת הפועלים בתוך המוסד הכלכלי, שערכיו הינם של שוק חופשי, יכולים להבטיח את עצמאותם כמיזם עסקי המתפרנס מפרסומות ומבטיח לבעליו רווחים, כך יוגבלו כוחותיו והשפעתו של הממשל באמצעי מדיה השונים משום שאינם מחוייבים לאף מפלגה או מימון מצידה. הדמוקרטיה ביתרון זה מתבטאת בעיקרון חופש המסחר כפי שנאמר במאמרו שלMcQuail  (1987) כי גישה זו "נתפסה כשסתום בטחון יעיל כנגד ביטויים של מרי, כמטרה בפני עצמה, כאמצעי כדי להגיע אל האמת, כמרכיב של חופש המסחר". בחברה הישראלית ניתן לראות יתרון זה בהגעת "החינמונים" אשר, לפי לימור ונוסק (2001), פרצו לתוך שוק קיים של עיתונות כתובה בו שלטו כמה משפחות עיקריות אשר היוו תאגידי תקשורת גדולים כגון:
מוזס, שוקן ונמרודי