בני זוג המעוניינים להתגרש, העבודה דנה בזכאות של האישה להסכם ממון. טענות לכאן ולכאן תשובה א.
שושנה ועופר נישאו כדת משה וישראל בשנת 80' כלומר חל עליהם חוק יחסי ממון. במידה ולא היו עורכים הסכם ממון היה חל עליהם הסדר איזון המשאבים , שבו עם פקיעת הנישואין היו זכאים כל אחד מבני הזוג למחצית משווי הרכוש שברשותם. במקרה דנן ערכו בני הזוג הסכם ממון לפני נישואיהם שאושר ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה. עופר מבקש לסיים את הנישואין, לשאלתה של שושנה האם צריך לקיים את ההסכם או שניתן לבטלו אייעץ לה להעלות את הטענות הבאות על מנת לנסות לבטל את ההסכם. בהסכם הממון נכתב כי נכסים שברשות עופר מלפני הנישואין קרי דירת המגורים והעסק יישארו בבעלותו במקרה של גירושין ואילו נכסים שיצברו במהלך הנישואין יחולקו שווה בשווה. כעת  כשרוצה עופר לפרק את השותפות ביניהם אין לבני הזוג נכסים שצברו מלבד הדירה והעסק שכאמור יישארו בבעלותו ויישארו ברשותו של עופר. הסכם זה תקף היות ולא עשו בו שינוי  משום ששושנה לא העלה בדעתה שיעשו בו שימוש ביום מן הימים.
שושנה תיטען לפער הזמנים שבין מועד ההתקשרות כהסכם לבין מועד ביצועו, כלומר הסכם שנראה היה הוגן בשעה שחתמה עליו הופך למכביד בזמן שבו ההסכם אמור להתבצע, דהיינו כשחתמה על החוזה לא תיארה שיגיע היום בו יפעילו את הסכם, בני הזוג חיו חיי שיתוף מאוזנים ותקינים המבוססים על אמון, הם חיו תקופה ארוכה – 20 שנה , לא היו ביניהם מחלוקות, חייהם התנהלו על מי מנוחות. שושנה עזבה למענו את עבודתה, בזמן שהייתה אמורה להתקבל כשותפה במשרד לרו"ח  וזאת על מנת שתוכל לגדל את ילדיהם והוא יוכל להשקיע את מרצו בביסוס העסק ובבניית בסיס כלכלי יציב. שושנה לקחה על עצמה חלק מרכזי במשק…
ללא ביבליוגרפיה