כלל בוררות ראשון של בית המשפט הבינלאומי לבוררות של ה-ICC, שבו נדון הינו: סעיף 7.2. זהו סעיף חשוב וראוי אותו אנו ממליצים לאמץ להליך הבוררות בישראל. הסעיף מפרט שעל כל בורר לחתום בטרם מינויו על הצהרת אי תלות ולחשוף למזכירות כל מידע העלול להיות בעל אופי שיטיל ספק באי-תלותו של הבורר בעיני הצדדים. במידה וקיים מידע כזה שחושף הבורר, דואגת המזכירות להעבירו לצדדים ותאפשר להם מענה על מידע זה.  אחד מהאיומים המרכזיים על הליך של בוררות הוא טענת צד אחד לקשר ו/או היכרות של הבורר עם מי מבעלי הדין. כך לפעמים קורה כי הצד המפסיד בבוררות חושש כי שגה בפסיקתו כתוצאה מנטיית לב (הנובעת מקרבה לצד האחר בסכסוך), ואז מנסה צד זה לבטל את פסק הבוררות על בסיס של הגילוי הנאות. גישה זו פוגעת באמון הציבור במוסד הבוררות. מצב זה בו אין פיקוח למן ההתחלה על אי תלותו של הבורר, פותח פתח לפניות חוזרות ונשנות לבית המשפט בגין ביטול עב"ס של גילוי נאות.  פניות אלו רק מגדילות את העומס על בית המשפט, מסרבלות את התהליך (שמבקש למצב עצמו כמהיר ותכליתי) ופוגע במעמד הבוררות כנתיב פתרון סכסוכים לגיטימי. כללי הבוררות של בית הדין לבוררות של ה – ICC קובעים כללי גילוי נאות לבוררים המתמנים על ידי בית הדין לתפקידם. יש לציין כי כללים אלו מיושמים במוסד רב לאומי – אם שם מתקיימת הקפדה בעניין זה הרי קל וחומר ראויה היא במחוזותינו.  סעיף נוסף ב-ICC אותו אנו ממליצים לאמץ אל מוסד הבוררות בישראל, הינו סעיף 24 הקובע לוח זמנים מסודר למתן פסק הבוררות יכול היה לתרום לשיפור הליך הבוררות בישראל, ולו רק מהסיבה שהוא קובע מגבלת זמן של שישה חודשים למתן פסק הבוררות הסופי על ידי הבורר. סעיף זה מסמיך את בית המשפט להאריך את מגבלת הזמן בכפוף לבקשה מצד הבורר או מיוזמתו שלו במידה ונראה לו שהדבר נחוץ. חוק הבוררות הקיים אינו נותן מענה לבעלי דין אשר סיימו את תהליך הבוררות וממתינים תקופה ארוכה. בעוד להליך של משפט יש גוף מפקח, לבוררות הקיימת בישראל אין מוסד שכזה, במידה וצדדי הסכסוך לא הגדירו בהסכם הבוררות כי מבקשים להגביל את זמן קבל פסק הבוררות, אין להם יכולת להתלונן במידה ופסק זה מתעכב. כאן מבטיח סעיף 24 לכללי בית הדין לבוררות של ה – ICC קביעת לוח-זמנים מסודר למתן פסק הבוררות. לוח-זמנים זה מבוקר על-ידי בית הדין לבוררות ומקנה וודאות וביטחון למתדיינים. הגבלת הזמן המדוברת אינה קיימת בחוק הישראלי, כאשר עלול להיווצר מצב שבו הצדדים אשר סיימו את הליך הבוררות נאלצים להמתין תקופה ארוכה – לעיתים חודשים- למתן הפסק, מבלי שתהיה רשות כלשהי, לרבות בית המשפט, שתפקידה לבקר את הליך מתן פסק הבוררות. סעיף
2 7 ב-ICC, אומר כי "בטרם חתימת פסק בוררות כלשהו, יגיש אותו מותב הבוררות בצורת טיוטה לבית המשפט. בית המשפט עשוי לעשות שינויים באשר לצורת פסק הבוררות, ובלי לפגוע בחופש ההחלטה של מותב הבוררות יהא ראשי להפנות את תשומת ליבו לנקודות מהותיות. שום פסק בוררות לא יינתן על ידי מותב הבוררות עד שלא יאושר על דידי בית המשפט באשר לצורתו".  ניתן לאמץ סעיף גם לבוררות במסלול ביטול ולגם לבוררות הסכמית במסלול ערעור. במסלול הביטול מאפשרת תוספת זו צמצום של טעויות בפסק הבוררות, הדבר יאפשר פיקוח של שופט על תוכן ומבנה פסק הבוררות. במצב שכזה, מקבלים הצדדים פסק בוררות שבנוסף לנקודת מבטו המקצועית של הבורר על המקרה, ניתנת כאן נקודת מבט נוספת שמוודאת כי הפסק נכון ונקי משגיאות.  הדבר מאפשר פסקי בוררות איכותיים ואובייקטיביים יותר, בנוסף הוא יכול לצמצם את מספר הפניות לביטול של פסקי בוררות דבר שמעמיס מאד על בתי המשפט ופוגע במעמד הבוררות בישראל.  במצב של בוררות במסלול ערעור, תוספת של סעיף 27 של ה-ICC, מצמצמת את האפשריות לערעור, שכן שופט כבר בחן את הפסק וחווה את דעתו. זה אומנם לא מונע לאלתר אפשרות ערעור, שעדיין נשמרת, אך יכול לצמצם את מספר הפניות.  מה גם שתוספת זו יכולה לחסוך זמן חשוב – במקום לערער על פסק בוררות ולהמתין את התקופה המוגדרת (30 ימים עד מתן הגשת הערעור, 30 ימים עד לקבלת תגובה מהצד השני, בעלי הדין רשאים להגיב תוך 15 ימים ולבסוף ישנם 60 ימים עד למתן פסק הבוררות לערעור).
שופט נחשף לפסק הבוררות עוד לפני שקיבל מעמדו כפסק וחווה את דעתו – גם ברמת התוכן וגם ברמת המבנה.
הצגת הסכסוך – מבוא
הסכסוך שבחרנו להתמקד בו בעבודה זו התרחש במהלך שנת 2004 במקום עבודתו הקודם של איברהים – עמותת "רופאים לזכויות אדם". צדדי הקונפליקט הן שתי הנהלות העמותה, זו היוצאת וזו הנכנסת במקומה. הסכסוך נראה לנו כמאבק בין שני מחנות יריבים על השלטון, וכך הוא יתואר בהמשך עבודה זו.
עמותת "רופאים לזכויות אדם" הוקמה בשנת 1988 כארגון ללא מטרות רווח במטרה להיאבק למען זכויות אדם רפואיות בישראל ובשטחים שבשליטתה. כבוד האדם, שלמות גופו ורוחו והזכות לבריאות ולסעד רפואי,עומדים במרכז עולמו ומנחים את פעילותו ומאבקו. פעילות העמותה התחילה במהלך השנים 1987/8 ע"י דר' נחמה ישראלי, מייסדת העמותה (להלן המייסדת), ומס' רופאים ישראלים- יהודים וערבים- נגד עינוי אסירים ועצירים פלסטינים ע"י השב"כ הישראלי. הפעילות התרחבה עם השנים וכללה אוכלוסיות אחרות מלבד אותם האסירים: תושבי השטחים הכבושים והשפעת הכיבוש על היבטים רפואיים בחייהם; חסרי מעמד אזרחי בישראל (מהגרי עבודה, פליטים הומניטאריים ומבקשי מקלט מדיני), תושבי הכפרים הבדווים הבלתי מוכרים בנגב, אוכלוסיות מוחלשות עם קשיים שמונעים מהם את מימוש הזכות לבריאות.  היום העמותה מאגדת כ 1
5 0 חברים, כשני שלישים מהם עובדי רפואה. הנהלת העמותה מונה 11 חברים, רובם רופאים וכולם פועלים על בסיס התנדבותי. הצוות השכיר בעמותה מונה כ-20 איש, בראשם עומד מנכ"ל והם כפופים להנהלה. הכרת הסכסוך: מאז ומתמיד בלטה בעמותה קבוצה של חברים המונה כמה עשרות חברים, ברובם אנשי רפואה – בעיקר רופאים בכירים – ובכללם רבים מאלה שהקימו אותה לפני כעשרים שנה ועודם פעילים בין אם כחברי הנהלה או מתנדבים.
קבוצה זו מהווה גם את גרעין המתנדבים הפעיל והמעורב ביותר במתרחש בעמותה ובעיצוב מדיניותה.  בין חברי קבוצת פעילים זו התפתח במהלך השנים האחרונות ויכוח – ויש שיטענו כי הדבר קיים מאז הקמת העמותה – סביב זהותה של העמותה והמטרות שלשמה קמה. הויכוח החריף והפך למאבק של ממש,  בעיקר בחודשים שקדמו לאסיפה השנתית של העמותה אשר התקיימה בסוף 2006 בה הייתה אמורה להיבחר הנהלה חדשה.
בצד אחד התייצבה המייסדת וקבוצת רופאים ופעילים שראו בפעילות העמותה בשטחים הכבושים וההתנגדות לכיבוש כמשימה שלשמה קמה העמותה, תוך נטייה לצמצם את פעילות העמותה במחלקות האחרות במטרה להפנות את רוב משאבי העמותה לטיפול בסוגיות הקשורות בכיבוש.  מייסדת העמותה, ששימשה גם בתור חברת הנהלה, התכוננה לאסיפה הכללית עם רשימת מועמדים מקרב חברי העמותה שחושבים כמוה לגבי מהות ועתיד העמותה. מטרת המייסדת היתה ל"השתלט" על ההנהלה, על תפקיד היו"ר ולהתוות בעמותה מדיניות התואמת את דעותיה הפוליטיות. מנגד התייצבה קבוצה של רופאים שכללה את רוב חברי ההנהלה המכהנת, אשר פעלה מתוך הבנה שגם בתוך החברה הישראלית קיימות בעיות רבות הנוגעות לזכות לבריאות ושחובה על העמותה לטפל בבעיות אלה לצד עבודתה בשטחים הכבושים. חברי קבוצה זו ראו במייסדת כמי שמנסה לעשות "פוליטיזציה" של העמותה, לקשור כל פעילות שלה בכיבוש ולמצב אותה כעמותת שמאל קיצוני במקום ארגון לזכויות אדם. רוב חברי קבוצה זו היו מבכירי הרופאים בארץ. היחסים בין הצדדים:  כל מי שהכיר את העמותה ואת חברי ההנהלה היה יכול לזהות בבירור שיש כאן הרבה מעבר למאבק אידיאולוגי. משחקי הכבוד והאגו בין חברי שני המחנות שיחק תפקיד חשוב במאבק שכמעט גרם לפירוק העמותה.  כך למשל בפעם הראשונה בתולדות העמותה הגיעו לאסיפה השנתית קרוב ל-300 חברי עמותה, כאשר בעבר נהגו לבוא קומץ חברים שמספרם לא עבר את ה-30. במהלך האסיפה נישאו דברים קשים על ידי נציגים של כל צד, הוטחו האשמות והעלבות הדדיות, נשמעו צעקות מקרב הקהל, וכל צד ניסה לשכנע את הנוכחים באולם בצדקת דרכו.  הקונפליקט התעצם עוד יותר כאשר ועדת הביקורת שדנה בתוצאות הבחירות החליטה לפסול את תוצאות אלו בשל התנהלות לא תקינה מצד מחנה המייסדת, וקראה להנהלה הישנה להמשיך בכהונתה עד אשר יוסדר העניין או ייערכו בחירות חדשות. במחנה המייסדת לא קיבלו את החלטת ועדת הביקורת וביקשו מההנהלה החדשה (זו שנבחרה באסיפה האחרונה) להתחיל במילוי תפקידה. מנגד, ההנהלה הישנה ביקשה להמשיך בתפקידה כפי שנתבקשה ע"י ועדת הביקורת עד אשר יוחלט בעניין.
כל אחד מהצדדים ניסה בעזרת עו"ד לכפות את מרותו על צוות העמותה והמנכ"לית. הסכסוך הגיע לשיאו ברגע שכל צד שכר עו"ד ואיים להוציא את העניין לרשם העמותות, לתורמים, לעיתונות ואף לבית המשפט.
חלק א' שאלה מס' 1
1 .1:  גישור לעומת בוררות