הפנתרים השחורים- הבניה רטורית של בעיה חברתית  א. רקע
תנועת הפנתרים השחורים הינה תנועת מחאה ישראלית אשר הוקמה בשנת 1971. מייסדיה של התנועה היו קבוצת בחורים צעירים, ממוצא מזרחי, משכונת "מוסררה" שבירושלים. בין חבריה המפורסמים ניתן למצוא את צ'רלי ביטון, סעדיה מרציאנו, ראובן אברג'ל ואחרים.  הרקע להקמת התנועה היה תחושת הקיפוח העדתי והאפליה שחשו חבריה מצד השלטון על רקע מוצאם המזרחי. חברי התנועה ראו את היווצרותם של פערים בינם לבין ישראלים ממוצא אירופי, כתוצאה מכוונת של פעולות הממסד ודרשו כי עדות המזרח יזכו לחלק שווה ומלא במדינת ישראל מבחינה כלכלית, חברתית ותרבותית. תחילת הפעילות המחאתית של התנועה הייתה בהפגנה לא חוקית שנערכה ביום 3.3.71 מול בניין העירייה בירושלים. הפגנה זו זכתה לתהודה ציבורית גדולה ושמה את התנועה ומאבקה על סדר היום הציבורי. בהמשך ערכה התנועה עשרות הפגנות ופעילויות מחאה שונות. בין היתר זכורות במיוחד הפגנת ענק שנערכה בחודש מאי לשנת 1971 במרכז העיר ירושלים, והפגנה מאוחרת יותר באוגוסט של אותה שנה, במהלכה שרפו פעילי התנועה את בובת ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר. כמו כן, ראוי לציין את מבצע החלב של "הפנתרים השחורים", בו העבירו צ'רלי ביטון ופעילי התנועה בקבוקי חלב שהיו מיועדים עבור תושבי שכונת רחביה לשכונת האסבסטונים בקרית היובל. בכרוז שהוצמד לבקבוקי החלב נאמר כי מדובר במבצע חלב לילדי שכונות העוני, אשר אינם מקבלים את החלב לו הם זקוקים, בעוד שבשכונות העשירות ישנם כלבים וחתולים שלהם-