מבוא
"ביתך הוא מבצרך"  האומנם…!!! מסתבר כי לא כך הדבר עבור אנשים רבים, ובמיוחד – הנשים.
אלימות במשפחה נתפסת כסוגיה פרדוכסלית, זאת מכיוון שעניינה פגיעה במי שנמצא בדרך כלל בקשרים האינטימיים ביותר עם הפוגע, שמצדו אמור לחוש כלפי הנפגע, רגשי אהבה וחיבה. הקשר בין בעל ואשתו, אלה יחסים הטומנים בחובם את הפוטנציאל הרב ביותר לקשר עמוק, אך באופן פרדוכסלי גם לאלימות.
באלימות במשפחה יש המון אמוציות, האהבה הופכת לשנאה עזה, שנאה עיוורת שמתעלמת לחלוטין מכל הגיון. שנאה שיוצרת מעשים שלא רק רחוקים ממחשבה תחילה, אלא מעשים שמתעלמים לגמרי מהתוצאות. בנוסף לרגשות האמוציות, שולטים בעניין סכסוכים כלכליים, רגש נקמנות וחוסר רצון שהבעיה המשפחתית תגיע למודעות הציבור.
הניסיון של אחד הצדדים מבני הזוג (בעיקר האישה) לנסות ולשמור על שלמות המשפחה בכל מחיר מתוך כוונה מטופשת כביכול של טובת הילדים.
הנושא המרכזי שנתייחס אליו בעבודה הוא איך החקיקה התחילה להתפתח בעניין אלימות בין בני זוג. תחילה מחוק שיווי זכויות האישה, תשי"א –
1 951 וחוק העונשין תשל"ז 1977 עד שניתן להצביע על נקודת המפנה בהתייחסות הציבורית לתופעה בהקמת ועדת קרפ בשנת 1986 (דו"ח הועדה, 1989). מטרת הועדה הייתה להמליץ בפני היועץ המשפטי לממשלה על השינויים הנדרשים בתחום החקירה והמשפט בנושא זה. הועדה סיימה את עבודתה בשנת 1989 וההישג העיקרי, אם כי לא היחיד, היה חקיקת "החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א – 1991".  בעבודה גם נתייחס לחוקי ההלכה והטלת עונשים על בעלים אלימים בידי חכמי ישראל, והמקרים בהם נוטים לתת גט לבעל האלים.
על מנת לבחון את התגובה המשפטית לתופעה כלשהי יש להתבונן בראש ובראשונה על שני פניה המרכזיים: החקיקה והפסיקה. כל אחד מפנים אלו, ובוודאי הקשר ביניהם יכולים להאיר סוגיות מרכזיות בהבנת התופעה. עבודה זו תתמקד בתגובה החברתית המשפטית לתופעה כפי שהיא באה לידי ביטוי בפסקי דין, תוך התייחסות לחקיקה הרלוונטית לנושא כקונטקסט נוסף להבנת פסקי דין. ההכרה הציבורית בשיעור התופעה של אלימות נגד נשים במשפחה שימשה מאיץ לשינויים חוקיים בישראל ולפעולות של סוכנויות חברתיות כמו משטרה ושירותי רווחה.
                                                    כל המשפחות המאושרות – דומות זו לזו;                                                     כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה.
                                                                                                            (טולסטוי ב"אנה קארנינה")   תופעת האלימות בין בני זוג תופעת האלימות של הגבר כלפי בת זוגו היא תופעה עתיקת יומין.
כמו כל פשע אחר, היקפה האמיתי של האלימות במשפחה אינו ידוע. אנו יודעים שהתופעה קוראת בכל גיל , תרבות, גזע, דת ומעמד סוציו אקונומי, ולא רק בשולי החברה כפי שהיה פעם נהוג לחשוב.
הנורמות החברתיות – תרבויות המאפשרות את השימוש של הגבר באלימות כלפי בת זוגן הינן קדומות יותר. תופעה זו אינה ייחודית למאה ה 20, כבר בתנ"ך, בספר בראשית, מתואר מעשה האלימות הראשון שאירע בין בני משפחה: " … ויקום קין אל הבל אחיו ויהרגהו" (בראשית, ד'8).
מכיוון שהאלימות נגד האישה והילדים נעשית בדרך כלל בין כותלי הבית היא נתפסת כעבירה פחות חמורה מאלימות שנעשית עם אדם זר במקום ציבורי (שפירא ,1990).
התפיסה החברתית וההסדרים החברתיים שיצרו בעבר את הבסיס לאלימות כלפי נשים עדיין קיימים במערכות הדת, הפוליטיקה, החוק והכלכלה והם אלו שנותנים את "הלגיטימציה" לאלימות כלפי נשים, גם אם היא אינה פורמאלית.
ועל פי האמור כל עוד שלא יפעלו לשינוי התפיסה החברתית והלגיטימציה שהיא נותנת לאלימות, האלימות כלפי נשים תימשך (Adams,1989).
מאז שנות השבעים פעלו קבוצות פמיניסטיות וארגוני נשים, אשר שמו להן למטרה את הטיפול בנושא ואת העלאת המודעות הציבורית לתופעה. הן דרשו שינויי חקיקה והדגישו את הצורך במסר ברור הרואה בתופעה מעשה פלילי מובהק של שימוש בכוח.
תשומת הלב שקיבלה התופעה על ידי הארגונים השונים קידמה את נושא האלימות נגד נשים במשפחה לחזית סדר היום הציבורי. הפיכת התופעה מבעיה פרטית לבעיה ציבורית קיבלה ביטוי הן ברמת החקיקה והן בפרסום שורת נהלים, הנחיות ונהלים שהוציאה משטרת ישראל.
בתחילת שנות ה-80, החלה להתקבל בצפון אמריקה ההכרה שיש להעביר את מוקד ההתערבות מהאישה המוכה לגבר המכה. יותר ויותר הגיעו להכרה שהניסיון לשלוט באלימות במשפחה ללא עבודה ישירה על "הגבר המכה", אינו יעיל להכחדת האלימות (Adams,1989).
תופעת האלימות בין בני זוג היא תופעה נעלמה. בכל העולם וכך גם בישראל, קורבנותיה אינן מתלוננות לרוב ולמעשה סותמות בכך את סיכויינו להבין ולאמוד באמת את ממדיה האמיתיים של התופעה. אף סטטיסטיקה איננה מהימנה דיה ואף מחקר איננו יכול לבטל את מכשול חוסר הדיווח. ניתן להעריך כי גברים מכים את נשותיהם מאז ומעולם אך לפי סיברסקי (1993) המודעות של החברה הישראלית לבעיה החלה בשנות ה – 70 עם פתיחתו של המקלט הראשון לנשים מוכות ותביעת המושג "אישה מוכה".
בעשרים השנים האחרונות הפכה התופעה של אלימות כנגד נשים לבעיה חברתית בישראל. עצם קיומה של תופעה חברתית לא הפך אותה לבעיה חברתית.
האופי הבעייתי הוא תולדה של ערכים, עמדות ופעילות של פרטים וקבוצות התורמים "ליצירת הבעיה" והמגדירים תנאים חברתיים כבלתי רצויים (Blumer, 1971).
התופעה של אלימות כנגד נשים קיימת כבר מאות אלפי שנים, כנראה מאז החלו הנישואים. ההיסטוריה מלמדת כי במשך מאות שנים ברוב התרבויות הופעלה אלימות של גברים כנגד נשים. למרות זאת המודעות הציבורית והפוליטית לנושא כבעייתי החלה בשנות ה- 70 של מאה זו. עד אז האלימות מסוג זה נחשבה כמנת חלקה של האישה ולעיתים אף כזכותו של הבעל כלפי אשתו שהייתה חלק מקנינו (Gelles, 1984).
בעיית הנשים המוכות זכתה בעשור האחרון להכרה ציבורית.
ראשית, התנועה הפמיניסטית הצליחה להפוך לגורם המקדם את ההתעניינות בבעיותיהן של נשים ובזכויותיהן. דבר שני, חלקים ניכרים בציבור החלו להתייחס אל תופעת הכאת נשים כאל דבר לא לגיטימי מבחינה חוקית וחברתית – כשם שמתייחסים לעבירת תקיפה. דבר שלישי, מחקרים רבים הצליחו להמחיש את העובדה שמדובר שתופעה נפוצה ברחבי החברה המערבית. לבסוף, בארצות שונות קמו קבוצות לחץ המעוניינות בשינוי המצב הקיים, קבוצות אלו הקימו בין השאר מקלטים רבים לנשים מוכות (שטיינר, 1990).
אלימות במשפחה הינה בעיה חברתית בולטת ובעלת היקף נרחב ואינה ייחודית למשפחה מסוימת. בחברה הישראלית תופעה זו ממקדת תשומת לב ציבורית הולכת וגוברת.