נושא העבודה: תיאטרון בובות למבוגרים כסאטירה חריפה למציאות הפוליטית חברתית. שימוש בתבניות של תיאטרון בובות להעברת מסר בוטה ואגרסיבי.
שאלת מחקר: מה מניע יוצרים של סאטירה חברתית פוליטית להשתמש בתיאטרון בובות על מנת להעביר מסרים בוטים וחריפים.
טענה מרכזית:  על אף השימוש בז'אנר ילדותי המסר עובר בצורה בוטה אגרסיבית ולא ילדותית בעליל. טיעונים עיקריים:
היבט פסיכולוגי-  באמצעות הבובות  המסר מתחבר אל המקום הכי פרימיטיבי וראשוני של התודעה של הצופה תוך פסיחה על שלב העיבוד. בכדי להבין כיצד משפיע תיאטרון הבובות עלינו, המבוגרים,יש לבדוק ראשית כיצד הוא משפיע  בהיבט הפסיכולוגי על הילד ועל המבוגר. נעזרתי בראיון עם נטע אורן, רכזת התחום הטיפולי בבי"ס לתיאטרון בובות בחולון. ובמאמר של אדולף ג' וולטמן, פסיכולוג קליני, תיאטרון בובות כמכשיר טיפולי כמו כן דרך ספרה של זהר שביט מעשה ילדות על חוסר התקשורת בין ילד למבוגר.
סאטירה וגרוטסקה- פריסת טכניקות סאטיריות שמתחברות לתיאטרון בובות למבוגרים תוך התמקדות בתפקיד הסאטירה, שמצפינה את מחאתה בתוך הגרוטסקה. וזאת על מנת לבסס את טענתי כי השימוש בדמויות גרוטסקיות, על טבעיות, נועדו להעביר את כל מה שלא פוליטיקלי קורקט במציאות העגומה אותה הסטיריקן בוחר להציג. ע"פ רוברט פאולסון סאטירה שמצפינה את מחאתה בתוך הגרוטסקה טוענת להנמכת החברה, הקצנת פגמיה וגיחוך על ערכיה. סטיריקנים שלא מסתפקים בלשרטט את מחאתם בקווים מדויקים ואנושיים מציגים אותה באמצעות שימוש בדמויות גרוטסקיות על טבעיות         (אחמד- הטרוריסט המת של ג'ף דנהאם ,ה"חרצופים" כקריקטורות של פוליטיקאים).
כואב אבל פחות- על אף היותה סאטירה בוטה וחריפה, המפגש בין הקומי לזוועתי בהקשר של תיאטרון הבובות למבוגרים יוצר מעין משחק של תום ורשע,ע"פ פיליפ תומפסון, מפגש שכזה יוצר אפקט של בלבול וחוסר ודאות. המפלט היחיד מפני התחושה שנוצרת הוא הצחוק. על פי א' בלום, חוקר סאטירות, הסאטירה דרך ההצפנה בבובות כחפצים דוממים מאפשרת יצירת אמפתיה ומתקבלת במתינות. סאטירה מעורטלת מהצפנה לעומת זאת, מעוררת אנטגוניזם ודחייה.
גישת מחקר : מחקר שדה, הסתייעות בגישות חוץ- אסתטיות : פסיכולוגיה, חינוך.
העבודה ללא מקורות