בספרו "אתיקה", טוען ברוך שפינוזה כי ניתן להבחין אצל האדם בשלושה סוגים של הכרה: ההכרה מן הסוג הראשון הינה הכרה מתוך סברה, או דמיון. זוהי ההכרה הנמוכה ביותר, לפי שפינוזה, שכן, היא נובעת מתוך התבוננות, ניסיון והרגל, ולא מתוך איזשהו ביסוס תבוני. למרות זאת, הכרה זו הינה הכרה חיונית, שכן, באמצעותה תופסת נפש האדם את עצמה, את גופה ואת הגופים החיצוניים, זאת מתוך התבוננות בסדר הטבע המשותף. אולם, מכיוון שסדר הטבע הינו מקרי, הכרה זו אינה הכרה הולמת, אלא "מבולבלת וקיטעת"…