מנהיגות מכוננת בעדה השיעית בלבנון השוואה בין האימאם מוסא אל-צאדר לבין אייטולה מוחמד חסיין פדלאללה עבודה סמינריונית ינואר 2010 תוכן עניינים
מבוא
-..
3
האימאם מוסא אל-צאדר – האיש ופועלו .. 6
            מלחמת האזרחים -..
8
            הקמת אמל 
8
תקופת המעבר בין המנהיגים ..
10             היעלמותו של מוסא צאדר —
10             המהפכה האסלאמית באיראן –
11
אייטולה מוחמד חסיין פדלאללה – האיש ופועלו – 12
            מלחמת לבנון כגורם השפעה -.
12
            הקמת חזבאללה -..
13
השוואה – קווי דמיון ונקודות מחלוקת …
16
סיכום –
21
ביבליוגרפיה —
22
מבוא
השיעה היא סיעה באיסלאם, אשר התפתחה לכדי תנועה דתית בעלת קו ייחודי ודוקטרינה משלה. מקורה במחלוקת סביב השלטון בעדה המוסלמית שהתעוררה לאחר מותו של הנביא מחמד. השיעים מאמינים כי השלטון נגזל מידי יורשו החוקי של הנביא, הוא חתנו ובן דודו עלי בן אבו טאלב וצאצאיו, ומכאן שמם – "שיעת עלי" – סיעתו של עלי. השיעה של עלי וצאצאיו המקופחים העמידה בעולם האיסלאם את רעיון האימאם (מנהיג דתי ופוליטי) כיורש האמיתי של סמכות הנביא.
השיעים הם מיעוט באיסלאם – כ-10 אחוזים בלבד מכלל המוסלמים בעולם – אך השפעתם על מהלך ההיסטוריה המוסלמית ניכרת. השיעה תפסה כמעט את כל הממשלים האסלאמיים מאז גזילת השלטון מידי עלי כלא לגיטימיים. כך, בעוד הסונה אופיינה בדרך כלל בהשלמה עם הסטטוס-קוו, גרסה השיעה דחייה של המצב הקיים. בתקופות מסוימות באה תפיסה זו לידי ביטוי באקטיביזם ובניסיונות למרד, ובתקופות אחרות שלטה הגישה הפסיבית, שלפיה כסיעת מיעוט בקרב האיסלאם הסוני על השיעים לנהוג בכניעות ובאי-התערבות. תפיסתו המיליטנטית של חומייני והצלחת המהפכה האסלאמית שחולל שיקפו, אם כן, את עצמתו של הממד האקטיבי של השיעה בתקופה הנוכחית ואת העדפתו על פני ההשלמה הפסיבית.    עיון במפת תפרוסת העדות של לבנון מגלה כי לבנון היא פסיפס דתי ועדתי מגוון המורכב ממספר רב של מיעוטים, שלאף אחד מהם אין רוב בולט במדינה. מפקד האוכלוסין האחרון שנערך בלבנון בשנת 1932 הראה, כי האוכלוסייה, שהייתה אז בת 1.5 מיליון נפש, נחלקה לקבוצות המיעוטים השונות וקשורות לאזורים גיאוגרפיים מסוימים. יש בה מובלעות של נוצרים מרונים, ריכוזים של מוסלמים סונים, דרוזים, יוונים אורתודוקסים, ומוסלמים שיעים המרוכזים בעיקרם בבקעת הלבנון, במערב ביירות ובדרום לבנון. במערכת הפוליטית הלבנונית, המושתתת על חלוקה עדתית זו, נודעת לשייכות לעדה השיעית משמעות פוליטית. כאשר זכתה לבנון בעצמאות מידי צרפת בשנת 1943, קבעה "האמנה הלאומית" הסכמה לא כתובה בין העדה הנוצרית לעדה המוסלמית, כי העוצמה הפוליטית במדינה תחולק על פי מפתח עדתי.
ההסכמה נועדה לאפשר קיום מרקם עדין זה של קבוצות האוכלוסייה השונות. בין היתר נקבעה הקצאה יחסית לגודלן באוכלוסייה לצורך ייצוגן בגופים שונים – מושבים בפרלמנט, משרות בשירות הציבורי, ותפקידי מפתח פוליטיים במדינה. כך, על סמך מפקד האוכלוסין משנת 1932 אשר הצביע על העדה השיעית כשלישית בגודלה באוכלוסייה, הוקצתה לשיעים משרת יו"ר הפרלמנט. משרת נשיא המדינה הוענקה לנוצרי מרוני, ותפקיד ראש הממשלה – למוסלמי סוני. העדה השיעית בלבנון סבלה מקיפוח בולט יחסית לעדות האחרות, בתחומים כלכליים וחברתיים ובחלוקת עוגת המשרות הממשלתיות והציבוריות. העדה נעדרה בעשורים הראשונים של לבנון העצמאית כל השפעה ומהלכים במערכת הפוליטית הלבנונית. היא הורכבה ברובה מאוכלוסייה כפרית חסרת השכלה ויוצגה בפני השלטונות על ידי קומץ משפחות פיאודליות, והיא סבלה רבות מסממניה המיושנים של מנהיגות זו. ריכוזה הגיאוגרפי באזורי הפריפריה ההרריים שבדרום לבנון ובאזור הבקעא שבמזרחה, ניתק אותה ממוקד ההתרחשויות הפוליטיות בבירות ויצר קהילות שיעיות בעלות מבנה חברתי, דפוסי התנהגות ומאפיינים שונים.
בשנים שלאחר מתן העצמאות התפוררה בהדרגה מערכת האיזונים, במידה רבה בשל התעלמות השיטה משינויים בגודלן האמיתי של חלק מקבוצות האוכלוסייה. הדבר הוביל לאי-יציבות ממושכת ולמלחמת אזרחים. למרות זאת, חלוקת תפקידי המפתח המשיכה לאפיין את המערכת הפוליטית הלבנונית, אף שברבות השנים הייתה העדה השיעית לעדה הגדולה ביותר במדינה המונה למעלה מ-1.3 מיליון נפש. פער זה היה מקור לתחושת הקיפוח בקרב השיעים, אשר במשך שנים נמנו עם השכבה החברתית-כלכלית הנמוכה ביותר בלבנון. גורם מרכזי נוסף שאליו מיוחסת הפיכת השיעים בלבנון לגורם בעל משקל פוליטי בכוח ובפועל, היה תהליך המודרניזציה המואץ שחל במדינה בתחילת שנות ה-60. המתח החברתי בעדה הלבנונית-שיעית חבר לשינוי בהשקפות כאשר תפיסת העולם הפסיבית פינתה את מקומה לאקטיביזם. נהירתם של כפריים – מרביתם שיעים – מהדרום לעבר המרכז, לעיר ביירות, העצימה את תחושת הפער בינם ובין הנוצרים והסונים. תנאי החיים בפרברים שנוצרו סביב ביירות, צפיפות המגורים ורמת החיים הנמוכה, טפחו על פניהם של אלו שקיוו לשפר את מצבם הכלכלי בעיר. ההתעוררות השיעית בלבנון היא תופעת מחאה חברתית-פוליטית במהותה. האיש שהנהיג ועיצב את דפוס המחאה הזו בשנות ה-60 וה-70 היה איש הדת הכריזמטי, האימאם מוסא צאדר. בתוך פחות משני עשורים הוא הצליח בפעילות מאומצת ובעזרת כריזמה ויכולת רטורית גבוהה, לארגן את העדה השיעית שהתאפיינה מזה מאות שנים בפסיביות ובדלנות ולגייסה לפעילת קולקטיבית לשם השגת יעדים חברתיים ופוליטיים. הפיכתה של דרום לבנון לבסיס עיקרי לאש"ף הוסיפה נדבך נוסף לתחושת הקיפוח החברתי והפוליטי בקרב העדה השיעית.
נוכחות הארגונים הפלסטיניים החמושים בכפרי השיעים תוך השתלטות על משאבים ופעולות צה"ל כתגמול על התקפותיהם על גבולה הצפוני של ישראל החריפו את מצוקת תושבי דרום לבנון. הפעולה המקיפה ביותר שנקטה ישראל כחלק ממאמציה לבלום את הפעילות החבלנית הפלסטינית מלבנון הייתה "מבצע ליטאני" שנערך במרץ 1978, עקב המבצע, שכוון נגד תשתית אש"ף, ספגו תושבי דרום לבנון, שיעים ברובם, אבדות בנפש וברכוש ורבים מהם היגרו צפונה אל פרברי ביירות.
תהליך הפיכת השיעים בלבנון לגורם בעל משקל פוליטי בכוח ובפועל הואץ על ידי מהפכת חומייני באיראן ב-1979, שאופיינה על ידי שאיפה לפרוץ לתוך העולם האסלאמי כולו וחדרה לכל המכללות האסלאמיות. תהליך זה נמשך בהקמתה של תנועת חזבאללה, אשר קמה כקואליציה של קבוצות משנה באליטה השיעית, אשר לא זכו לייצוג במסגרת הנהגת העדה בתנועת אמ"ל ולא במשרות במוסדות המדינה.
שרידותה של חזבאללה כתנועה עממית הנתמכת על ידי נציגיהם של מגזרים רבים באוכלוסייה תלויה ביכולתם של מנהיגיה, ובראשם פדלאללה, ממשיך הדרך הרדיקלי אשר שימש כמורה דרך לבני העדה, לשמר את המכנה המשותף, לעמעם את המבדיל, לנטרל את הקיצוניים ולהתאים את מצעה של התנועה למציאות המשתנה. במהלך עבודה זו אערוך השוואה בין מנהיגותם של שני אישים בעדה השיעית – האימאם מוסא אל-צאדר ואייטולה מוחמד חסיין פדלאללה. במסגרת המבוא עסקתי במצבה של העדה השיעית בלבנון ובנחיתותה של העדה, אשר למרות שהיא הגדולה מבחינה מספרית, היא עדה מקופחת בכל הנוגע למצבה הסוציו-אקונומי ואפילו הדתי. שני האישים שבהם אעסוק בעבודה זו הוציאו את העדה מפאסיביות לאקטיביות בכל הנוגע לפועלה הפוליטי, המעמדי והחברתי. שאלת המחקר שתלווה את מהלך העבודה היא הרדיקליות של שני האישים והשפעת האידיאולוגיות אותן הנחילו על העדה השיעית בלבנון.
לפיכך, אבחן את דמותם של מוסא צאדר ופדלאללה, ואת פועלם. אסקור את הרקע המשפחתי ממנו צמחו, אעסוק בהגעתם ללבנון והתבססותם בה, אסקור את פעילותם בסבך הפוליטי של לבנון ואבחן את הפעולות הפוליטיות שעשו לביסוס מעמדם ועבור העדה השיעית, כולל הקמת מוסדות ארגוניים לעדה השיעית שידאגו לאינטרסים שלה וייצגו את תביעותיה בממשל הלבנוני. אנתח את הרקע
ההיסטורי להתגבשות האידיאולוגיה של אישים אלו, תוך התמקדות בתרומתם לצמיחתם ושורשיהם של התנועות הרדיקליות להן שימשו כמקורות אידיאולוגים. כמו כן אעסוק במקרה בוחן למנהיגותם בדמות הבעיה הפלסטינית בלבנון. אראה כיצד הניסיון לשמור על מעמדה של העדה השיעית מחד והניסיון להזדהות עם הפלסטינים מאידך, גרם להתנגשות אינטרסים ולנקיטת מדיניות אשר לא סיפקה איש מן הצדדים, זאת מכיוון שעתידה של העדה השיעית היה בראש מעייניו. ומאידך, פדלאללה, שרואה בעניין הפלסטיני נושא כל-ערבי המבטא את האחדות הערבית, השחרור הערבי והסוציאליזם הערבי.