עבודת אמצע סמסטר קורס:
יסודות בהיסטוריה של הצילום שאלה 1
"פעם קיבלתי מאחד הצלמים תצלום של עצמי. לא זכרתי, למרות כל מאמצי שתמונה זו צולמה בשעתה" (בארת', 1988, עמ'
8 8), כך מספר רולאן בארת' בחלק השני של ספרו "מחשבות על הצילום" (1988).
על פי תפיסתו של בארת', הצילום משמש כתיעוד לאירוע שהתרחש בעבר. הצילום מראה מה היה, אך אין לו שום השפעה פרוסטיאנית. הכוונה – הוא אינו מעורר זיכרונות מן העבר, אלא רק מאשר כי מה שמשתקף ממנו, באמת קרה בשלב מסויים. בספר, מתאר בארת' את חיפושו אחר תמונה של אימו, שתנציח את דמותה לאחר מותה. בארת' טוען כי הוא לא ציפה למצוא אף תצלום שיתאר את כל מהותה של אימו. בתצלומים עליהם עבר, הוא יכול היה לזהות רק חלקים מאמו – חלק מפניה, תנועת זרועותיה, אך לא את אימו בכללותה. אם כך, עולה מדבריו של בארת', כי תצלום אינו יכול לייצג באופן מוחלט אדם אהוב, אלא רק בחלקים. שכן כל תצלום תופס רגע ספציפי בחייו של אותו אדם, ולכן לא יכול להראות את כל מהותו, אלא רק את אותו הצד אותו שתפס במקרה (שם).
שתי התפיסות הללו של בארת', כי תצלום לא יכול לעורר זיכרונות, ויכול לייצג רק חלק מאדם אהוב, עומדים בסתירה עם תצלום "גן החורף". שאלה 3
ההיסטוריה של הצילום, כנאמר, קשורה באופן ישיר להתפתחויות בטכנולוגיות של הראייה והמבט במאה ה-19. מכשיר הראייה הראשון שהומצא היה הקאמרה אובסקורה. בקאמרה אובסקורה הצופה הוא צופה פאסיבי. הוא בא למקום כלשהו, כמו גלריה פרטית, עומד וצופה בתמונה שמתארת מציאות רחוקה ממנו.
הצופה לא מעורב במה שקורה בתמונה, אלא הוא כאילו מציץ מבחוץ. כאשר מאוחר יותר הומצאה הפאנורמה, התפתחה איתה גם תפיסה חדשה למקומו של הצופה. הפאנורמה הוא אולם גדול מאוד שמציג נופים שונים ב180 מעלות ואף ב360 מעלות. אדם המגיע לצפות בפאנורמה, בא למקום ציבורי, בו הוא מקיים אינטראקציה עם האנשים סביבו, וכולם ביחד הם חלק מהתמונה. הם מהלכים בחדר ובוחנים את הנוף, הן מקרוב, בפרטי פרטים, והן מרחוק, בכללותו. התחושה בפאנורמה היא שהצופה הוא כחלק מהנוף, או מהסצנה המתוארת. התמונה מקיפה אותו, והוא דינאמי בתוכה, מסתובב ובוחן. הדיוראמה, הומצאה מאוחר יותר, על ידי דאגר, ובה יש חידוש לעומת הפאנורמה.