א. שלילת הגלות-  עיקרי היחס לגולה משנות השלושים ועד שנות החמישים. מהמאמר של אניטה שפירא. ב על תפיסת השואה ועל היחס לניצולי השואה.
ג. ניתוח 2 סצנות משני סרטים משנות הארבעים והחמישים ודיון בתפיסת השואה וביחס לניצולי השואה.
ציון 98
הרקע
עוד בשנות ה-30 עמלה הציונות בחיפוש אחר זהותו של העברי הישראלי החדש תוך שלילת הגאולה של היהודי על מנת להגדירו מחדש בדרך של ניגוד.
לצורך כך השתמשה הציונות הישראלית בטקסטים רבים ובניהם סרטים שהופקו, כאשר התרבות וההיסטוריה של הגאולה שמשו כקרקע פורייה להנבטה ניגודית של זהות תרבותית עברית חדשה. ראשון בהיררכיה של נרטיב העל הציוני ממוקם הגבר העברי, הישראלי הזוכה למיסטיפיקציה בטקסטים רבים והאדרה קולנועית ע"י אמצעי המבע המשווים לו כוח ושליטה במרחב, עד כדי יכולות על אנושיות, בעודו מתמודד באיתני הטבע בשממה ובאדמה הפראית. אחריו בסדר יורד יבואו האישה, היהודי הגלותי והערבי שיופיעו בסמיכות אליו וישמשו כרקע לצבר הישראלי, לגיבור העשוי ללא חת.
הציונות בנתה נרטיב על ציוני והשתמשה בכל אמצעי טקסטואלי כדי להפנימו בתודעת החברה היהודית, העם היהודי על מנת שיהפוך להיות חלק מהתודעה והדימויים של הזיכרון הקולקטיבי.
עין בוחנת של "עלילת העל" הציונית תחשוף את שבריריותה של הגבריות העברית המושלמת ותגלה שזהות זו היא אינה אלא תוצר של אמצעי מבע קולנועיים ובמהותה היא תחפושת, כמיהה ומאווי הלב של הציונות ליצירת מודל לחיקוי של דמות העברי הישראלי החדש. במאמרה של שפירא אנו רואים כיצד היחס לגולה היה כבר מבוסס בתודעה הקולקטיבית, אשר שורשיו העמוקים נבנו עוד בשנות השלושים בניסיון לבנות זהות עברית ישראלית חדשה. דרכו של הישוב העברי הנאבק על הקמת המדינה הייתה להחצין את דמותו ההרואית של העברי החדש תוך הבלטה ניגודית לדמותו המתרפסת והחלשה של היהודי הגלותי. בן גוריון שנחשב כאבי המדינה, טיפח את דמות הצבר "כמאצו הישראלי" והבליט את מיתוס הגבורה למטרת בניית האומה. לדעת שפירא בן גוריון סלד מאורח החיים הגלותי והציג כחלופה את התרבות הישראלית החילונית, שהייתה נטולת עקבות ומשוחררת מנוסטלגיה לעולם היהודי הגלותי של בית אבא. כמו כן החברה בישראל הייתה רוויה בטקסטים ובשדרים ברורים ונהירים לגבי מהם הערכים והדימויים הנכונים והנורמטיביים ומהם החריגים. למשל, לדבר עברית במבטא הנכון, לשאת את המטען של הנורמות וקודי ההתנהגות של תנועת העבודה הישראלית היה דבר בעל ערך כמקדם ראוי בזהות הישראלית. בתחילת מאמרה מציינת שפירא שהיא כמו היסטוריונים אחרים ראו בתקופה של שני העשורים הראשונים כתקופת הדחקה, כאשר השואה תופסת מקום שולי בתודעה הישראלית ולא הייתה בעלת משקל בזהות הישראלית ואף הושתקה בשיח הישראלי המצ'ואיסטי שנמנע מגילוי של חולשה והשפלה. הייתה הנחה שהדור הראשון של הצברים לא הבין או נמנע מלהבין ואף מחק באופן מכוון את תופעת השואה תוך שהוא דבק במיתוס הגבורה. ***העבודה ללא מקורות