דימוי נשים בטלוויזיה: התוכנית אימא מחליפה כמרחב פוטנציאלי בו נשים מנהלות משא-ומתן על זהותן המגדרית
1 . מבוא
אורלי למצלמה: " הוא (שלומי)  בטח חושב שאני איזו פריססה והוא צודק שאני לא עושה יותר מידי… הוא גבר ואני אישה. הוא לא עושה כלום אבל גם אני לא עושה כלום.
אבל אני לא בסדר כמו שהוא אומר: את צריכה לרוץ קצת (להספיק)- זה בית שוויוני? זו סינדרלה במיטבה". איזה בית יותר שוויוני? מהו שוויון? מהי חלוקת תפקידים צודקת? שאלות אלה ואחרות עמדו לדיון בפרק מסדרת הדוקו-ריאליטי "אימא מחליפה".
העבודה מתבססת על מחקרו של סילברסטון (1994) המציג את הטלוויזיה כאובייקט מעברי המאפשר מרחב פוטנציאלי בו הצופה יכול לחוות חוויות של הבניית מציאות, דמיון ומשחק, ללא פקוח חברתי. שאלת המחקר היא כיצד ממשמעות נשים טקסט הלקוח מהסדרה "אימא מחליפה" כאשר התוכנית מציעה להן מרחב בו הן יכולות לנהל משא ומתן על הגדרת זהותן המגדרית ומיקומן בתוך המשפחה.
הרקע התיאורטי של העבודה נלקח מתחום הפמיניזם על זרמיו השונים והתפתחותו עד ימינו, מתחום הדימויים הנשיים בכלל וכפי שהם מופיעים בפרסומות ובטקסטים פופולריים ומתחום מחקרי ההתקבלות, הקהילה הפרשנית והקריאה הפעילה, דהיינו חווית ההזדהות, הפנטזיה והחתרנות המלווים את הקורא.
בחינת שאלת המחקר הייתה באמצעות מחקר התקבלות שכלל ראיונות עומק של קהילה פרשנית נשית. ממצאי המחקר איששו , ברובם, את טענת המחקר כי התוכנית ומאפייניה מאפשרים מרחב משמוע והנשים הצופות מנצלות מרחב זה כדי להבנות מציאות משלהן ולחוות חוויות מעבר לחיי היומיום ואילוציו.
ממצאי המחקר מראים תעוזת מה בשיקולי המפיקים של תוכנית הטלוויזיה "אימא מחליפה" באופן הצגת דימויים נשיים החורגים מדימויים סטריאוטיפים. תעוזה זו גורמת לחלק מהצופות להרהור נוסף ולרצון לשינוי- אם כי מאד מינורי.