תוכן עניינים:
מבוא : תולדות חייו –…3-6                                                                               פרק 1.  משנתו החינוכית -7-9                                                                      א.  מטרת החינוך ב. רמת החינוך ג. רמת הסמכות ד. ריחוק המחנך פרק 2 .  היסטוריה –.10-12                                                                             פרק 3 . מפעל חיו 13-23                                                                               א.      ניצנים                                                                                         ב.      עיר ערד מתוך המאמר – הפואמה הפדגוגית של לובה אליאב.
-…24-26                            סיכום ..27                                                                                              בבלו גרפיה -…28                                                                                       נספח.
–.29-38                                                                                                מבוא תולדות חייו אריה לוֹבָה אליאב (21 בנובמבר 1921
– 30 במאי 2010), היה מדינאי, סופר, חבר כנסת, הוגה דעות ואיש עשייה מהבולטים בציונות של ערב קום המדינה ולאחריה. איש התנדבות בולט ופעיל שלום נולד בשם אריה לובה ליפשיץ במוסקבה בשנת 1921
למשפחה יהודית שורשית, (סב סבו היה הרב ברוך מרדכי אטינגר רבה של העיר בוברויסק, מגדולי חסידי חב"ד), עלה לארץ ישראל בשנת 1924.
למד בבית-הספר "הלפרין" בתל אביב, בגימנסיה הרצלייה ובאוניברסיטה העברית בירושלים במגמת היסטוריה כללית וסוציולוגיה.
בשנת 1936
הצטרף לארגון "ההגנה". במלחמת העולם השנייה התנדב ליחידת תותחני החוף של הצבא הבריטי, ושירת בו בשנים 1941–1945.
לאחר תום המלחמה גויס לובה אליאב לשירות הידיעות של ההגנה (ש"י), ואחר כך למוסד לעלייה ב', שעסק בהעפלה. בשנים 1946–1948       פיקד על ספינות מעפילים. ערך מסע העפלה ארוך בן 5,000 ק"מ בספינת המעפילים "חיים ארלוזורוב" תחת דגל הונדורס, ושם הכיר את רעייתו לעתיד טניה.‏[1] במלחמת העצמאות הועבר אליאב מחזית ירושלים לחיל הים ומונה לראש כוח האדם בחיל (לימים – מספן כוח אדם). הוא השתחרר ב-1949
בדרגת סגן-אלוף (אז דרגה אחת מתחת לאלוף).
לאחר שחרורו היה עוזרו של לוי אשכול, שכיהן באותה תקופה כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. בימי מבצע קדש גויס לעמוד בראש פעולת חילוץ יהודי פורט סעיד והצלתם.
בשנים 1955–1957
עמד בראש צוות ההקמה של חבל ההתיישבות לכיש, קלט ויישב עשרות אלפי עולים. ב-1961
עמד בראש צוות ההקמה של העיירה ערד.
בין שני תפקידים אלה שימש בשנים 1958–1960 כמזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקבה, תואר שהיה כיסוי להיותו נציג "המוסד לעלייה". בתפקיד זה פעל ברחבי ברית המועצות הקומוניסטית.
אליאב כיהן כחבר הכנסת מטעם מפא"י ומפלגת העבודה בשנים 1965–1975.
בין השנים 1966–1967
שימש סגן שר במשרד המסחר והתעשייה. ביוני 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, פנה לראש הממשלה, לוי אשכול וציין בפניו שהעתיד יקבע במידה רבה בערים ובמחנות הפליטים הפלסטיניים ומשום שהוא אינו מכיר את הנושא, ביקש להתפטר, כדי ללכת ללמוד אותו. לאחר התפטרותו, במשך כחצי שנה, סייר במחנות הפליטים ונפגש עם מנהיגים פלסטיניים. במהלך התקופה הזאת עדכן את לוי אשכול בממצאיו והתרשמויותיו. בסיום התקופה, בתחילת 1968, נפגש עם אשכול והציע לנסות לנצל את ההלם בו מצויים הפלסטיניים, כדי לקדם איתם משא ומתן לפתרון בעיית הפליטים. הוא גם ביקש לעמוד בראש רשות ארצית לפתרון בעיית הפליטים. לוי אשכול, בתקופה זו, היה ממורמר ולא נטה ליוזמות, לכן אליאב פנה למזכירת המפלגה, לגולדה מאיר, אך זו אמרה לו ש"עניי עירך קודמים". בנסיבות אלה שב לפוליטיקה ובין השנים 1968–1969
שימש כסגן שר במשרד הקליטה. בינואר 1970 נבחר להיות מזכ"ל מפלגת העבודה. שבועיים לאחר בחירתו התפרסם בשבועון טיים מגזין ראיון איתו שכלל ציטוטים שביטאו את עמדתו כלפי הסכסוך הערבי ישראלי. גולדה מאיר, שהייתה ראש הממשלה, ביקשה ממנו להכחיש, אך הוא נשאר איתן בעמדתו הברורה נגד הקמת התנחלויות בשטחים שנכבשו וכך נוצר קרע עמוק בינו לבין ראש הממשלה גולדה מאיר ואחרים בהנהגת מפלגת העבודה. לאחר שגולדה גם הפסיקה להזמינו ל"מטבחה", הגיש, באפריל 1971, את התפטרותו מתפקיד מזכ"ל מפלגת העבודה.
לאחר התפטרותו כתב את הספר ארץ הצבי (הושלם במאי 1972), שבו ביטא את חזונו לעתיד ארץ ישראל. כעבור כמה חודשים כתב סיפור אלגורי בשם השחף, סיפור על ספינה שמלחיה וקציניה שאננים ושחף אחד מנסה להזהיר אותם בפני הסערה הממששת ובאה. ב-15 בספטמבר הציע את הסיפור לפרסום בדבר, תוך הדגשה שמדובר בסיפור אלגורי על הממשלה השאננה, אך חנה זמר, עורכת העיתון, סירבה לפרסם אותו. לאחר פרוץ מלחמת יום כיפור, כעבור שלושה שבועות, הבינו את הנבואה שבסיפורו.
בעקבות מלחמת יום כיפור (1973) הגיע למסקנה כי מדינת ישראל לא תוכל להחזיק לאורך זמן בשטחים ובתושביהם. הוא יצא עם שלושה חברי כנסת נוספים מהקואליציה ומהאופוזיציה – ד"ר שלום לוין, ד"ר שניאור זלמן אברמוב וד"ר בנימין הלוי –  "מנשר הארבעה", שקרא לנכונות לפשרה טריטוריאלית למען הסדר שלום.
באפריל 1975
פרש ממפלגת העבודה והקים סיעת יחיד בכנסת. ביוני באותה השנה הצטרף למפלגת   בהקמת יעד, ולאחר מספר חודשים פרש ממנה יחד עם חברת הכנסת מרשה פרידמן והקים את הסיעה הסוציאל-דמוקרטית.
בבחירות לכנסת התשיעית התמודד במסגרת מפלגת של"י, אשר זכתה בשני מנדטים. בינואר
1 979
פרש מהכנסת על מנת לפנות מקום לחבר סיעתו אורי אבנרי. ב-1984, בבחירות לכנסת האחת-עשרה, התמודד ברשימה עצמאית לאחר שנכשלו המגעים לשלבו חזרה במפלגת העבודה; אך אף על פי שזכה בכ-15,000 קולות (כמנדט אחד), לא הצליח לעבור את אחוז החסימה ולהיכנס לכנסת. ב-1987
שב למפלגת העבודה, ונבחר מטעמה לכנסת ה-12 (1988–1992). הענקת תואר כבוד לאריה לובה אליאב הוא אחד האזרחים המוערכים במדינת ישראל. ב-1988 זכה בפרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה בישראל ועל תפקידו המרכזי בכמה מהפרקים החשובים בהיסטוריה הישראלית המודרנית. אריה אליאב מילא תפקיד מפתח בארגון עליית היהודים ממדינות ערב בשנות החמישים של המאה העשרים וביישובם של העולים החדשים, בעיקר בנגב, מפעל אדיר בעל השלכות ארוכות טווח. בשנים 1955–1957  פיקח על ההתיישבות בחבל לכיש ובעיר ערד. במלחמת קדש ניהל את מבצע "תושייה" לחילוץ יהודי פורט סעיד. אחר כך, ב-1987, יזם פרויקט של הסוכנות היהודית להקמת ניצנה, קהילה חינוכית חדשה בנגב, ועמד בראשה עד יום מתו.