הפקולטה למדעי הרוח ה ח ו ג    ל שפה וספרות צרפתית פרו-סמינריון בנושא ציבור הסופרים והאמנויות במאה ה-18.
הסאדו-מזוכיזם כתוצר של "עידן האורות" ינואר 2007
תוכן העינינים הקדמה                                                                                                 עמ'
3 פרק א' – "עידן האורות" ועליית העצמי                                                   עמ'
4 -8
פרק ב' –  העצמי כגורם אברסיבי                                                                        עמ' 9-11
פרק ג' – סאדומזוכיזם והבריחה מהעצמי                                                            עמ'
1 2-15
פרק ד' – דה סאד – ביוגרפיה של בריחה מהעצמי                                     עמ'
1 6-17
סיכום                                                                                                   עמ'
1 8
ביביולוגרפיה                                                                                         עמ'
1 9-20 רשימת תמונות                                                                                      עמ'
2 1
המאה ה -18 באירופה היא תקופה שאוהבים להלל: אורות, נאורות, השכלה, חופש ומהפכה. האדם מתחיל להאמין בעצמו, במקום באלוהים, ישו, המלך והאפיפיור. במהלך מאה זו, צומח לו הילד הרע של התקופה, הבחור שכולם אוהבים לשנוא – המרקיז דה סאד (De Sade), המפרסם בספריו מעשים שהדף סובל מלהכיל: מעשי אונס ורצח מזעזעים, התעללויות שונות ומשונות בגוף האדם ובנפשו, ואפילו הומוסקסואליות, שעל תרגולה הפרקטי הוא עתיד להיאסר. מאה שנים לאחר מותו כתביו עוד ישרפו. הכיצד יתכן כי מאה זו, הרואה באדם אור, חוכמה והבטחה לעתיד ורוד, הוציאה מתוכה מין מיפלץ סוטה ואלים שכזה? עבודה זו תנסה להוכיח כי שאלה זו מקורה בטעות. לא רק שסאד אינו סותר כלל את ערכי תקופתו, אלא הוא מהווה תוצר מובהק של רעיונותיה, וקורבן להתפתחותה.             השאלה בבסיס העבודה היא כיצד ההתפתחות התרבותית-רעיונית במאה ה- 18 בצרפת, תרמה להתפתחותה וגרמה להפצתה של פעילות סאדומזוכיסטית, פעילות שמצאה את ביטויה בכתביו, ובחייו, של המרקיז דה סאד.
כדי לענות על שאלת המחקר, תיעזר העבודה הן בנתונים היסטוריים- תרבותיים, והן בנתונים ובתיאוריות פסיכולוגיות. הרעיון בבסיס העבודה הוא כי המאה ה- 18 העבירה את המושכות אל ה"עצמי". האדם קיבל על עצמו, לפתע, אחריות לחייו, מעשיו ואף לתורת המוסר שלו. החופש לו זכה ה"עצמי", מגיע, כמובן, עם עלויות. קיים עומס על העצמי, ומכאן שיש צורך בפורקן ובריחה. הסאדומזוכיזם מספק את נתיב הבריחה, ולכן הוא גם תוצר הכרחי של התקופה.             הפרק הראשון יעסוק ברעיונות והיצירות של התקופה שהביאו לעליית משקלו של העצמי כישות אחראית ומבצעת. נראה גם כי דעותיו הפילוסופיות של סאד מושפעות, או למעשה מועתקות, מהדעות הרווחות בתקופה.
בפרק השני נפנה להסביר על מושג העצמי בפסיכולוגיה, ולמה לעיתים עומס רב וציפיות גבוהות מדי מהעצמי אינם מביאים לתוצאות חיוביות.
בפרק השלישי נסביר מדוע הסאדומזוכיזם הוא בעצם דרך יעילה, אם כי עוצמתית, לברוח, זמנית, מעצמי מכביד ומעיק. נראה גם כיצד סאד מבטא את הפעילויות הסאדומזוכסטיות ביצירותיו ובניסיונו.
נקנח בפרק שיוכיח סופית כי סאד הוא יציר מושלם של תקופתו, וקורבנה.