עבירת האונס נחשבה במהלך ההיסטוריה לעבירה חמורה ביותר, העולה בחומרתה עד כדי דיני נפשות, ראיה לכך שבתקופות ובמדינות מסוימות אף נקבע עונש מוות על עבירה זאת. § 345(א)(1) קובע כי:
"הבועל אישה- (1)    שלא בהסכמתה החופשית עקב שימוש בכוח, גרימת סבל גופני, הפעלת אמצעי לחץ אחרים, או איום באחד מאלה, ואחת היא אם נעשו אלה כלפי האישה או כלפי זולתה;" מדובר בעבירה מסוג עבירות ההתנהגות בהן לא נדרשת התקיימות תוצאה כלשהי כחלק מיסודות העבירה וכתנאי להרשעה.
אחת הנסיבות הנדרשות לשם התקיימות יסודות העבירה, הנה העדר "הסכמה חופשית" מצד האישה להיבעל.
באשר ליסוד הנפשי שותקת העבירה ולא מצוין בה יסוד נפשי מיוחד. לפיכך, על פי § 19 לחלק הכללי של חוק העונשין, באם לא נקבע יסוד נפשי ספציפי בהגדרת העבירה (כמו במקרה דנן), היסוד הנפשי הנדרש הנו "מחשבה פלילית". מחשבה פלילית פירושה על פי §20(א):
"(א) מחשבה פלילית: מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה…
–
(ג) לעניין סעיף זה- (1)    רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם,אם נמנע מלבררם;" בעבודה זו נעמיק ונחקור בטיבו של היסוד הנפשי של העבריין בכל הנוגע ל"הסכמת האישה" להיבעל. §20 לעיל דורש מפורשות מודעות סובייקטיבית להתקיימות הנסיבות. היינו, כי הנאשם ידע בפועל או חשד במפורש באי הסכמתה של המתלוננת ועצם עיניו לאפשרות זו. עם זאת, נראה כי קביעה יבשה ובלתי מתפשרת זו אינה עולה בקנה אחד עם התחושה האינסטינקטיבית כי אין זה מן הצדק לזכות מכל אשם ולשלוח הנאשם לביתו שמח וטוב לב, כאשר לא היה מודע לאי הסכמת המתלוננת, למרות שכל אדם מן הישוב בנעליו היה מבין בנקל שאין המתלוננת חפצה בו. עולה השאלה האם קיים מקום להכנסת  הממד האובייקטיבי מעבר לשימושו כאמצעי ראייתי? קרי,  הכנסת קריטריון הסבירות. כלומר, גם אם לא היה הנאשם מודע בפועל לכך שהמתלוננת אינה מסכימה אך לקח סיכון בלתי סביר או לחילופין, אדם מן הישוב היה יכול לדעת שאין היא מסכימה, האם לא ביצע כל עבירה? האם אין בו אשם מוסרי? האין החברה מעונינת לגנות אדם זה ולהענישו על התנהגות זו?
פרדוקס זה לא נעלם מעיניהם של המלומדים, הנשיא שמגר כתוארו דאז, העלה דוגמא קיצונית וקשה לעניין זה בעניין שמרת:             " … גבר פסיכופט- שאינו חולה נפש ואינו מפגר- מאמין בכנות שהנאנסת מסכימה למגע המיני (יתכן על יסוד אמונתו שנשים לעולם אינן מסרבות לו או שאינן רשאיות לסרב לו) … דא עקא שלאור נסיבות העניין נעדרת כל סבירות מאמונתו הכנה, קרי אדם סביר בנסיבות אלה היה מבחין בכך שאין הסכמה, לפי התיזה… יזוכה בנסיבות אלה מי שקיים מגע מיני עם האישה ללא הסכמתה. קרי בו בזמן שחולה נפש יעשה זאת יאושפז לפי חוק הטיפול בחולה נפש… הרי הפסיכופט ה"מאצ'ו" או המוגבל הפרימיטיבי יצא לחופשי בלא כלום…" במקרה כזה, לית מאן דיפליג, כי אדם זה אינו ראוי לצאת לחופשי ולהסתובב בקרבנו, כי אשמתו והסכנה שיוצר לחברה אינה נופלת ולו במעט מזו של הנאשם שהיה מודע ידיעה שלמה ומוחלטת לאי הסכמתה של המתלוננת. ואם יאמר כי תסריטים כגון דא דמיוניים הם, כי לא קיימים גברים אשר באמת ובתמים יהיו שקועים באגו הגברי שלהם עד כדי ניתוק מהמציאות, ובמקרה כזה סביר כי לא יאמינו לגבר כי כך אכן חשב, באה המציאות, טפחה על פנינו, והביאה לפנינו את המקרה הבא: בעניין צור, דובר באדם שאסף טרמפיסטית ביום גשום ונסע עמה לפרדס סמוך. הנאשם אחז בצווארה והטיח ראשה נגד החלון תוך שהוא מאיים עליה "שזה חייב להיות היום, בטוב או ברע". המתלוננת, נערה בת 16, שראתה את הסרט הישראלי "נשיקה במצ"ח" החליטה, כדי להרגיע את הנאשם, לשתף עמו פעולה באופן מלא. היא ביצעה בו מין אוראלי והם קיימו יחסי מין מלאים. לאחר המעשה הסיע הנאשם את הנערה לביתה ונתן לה את מספר הטלפון (האמיתי) שלו. במשפט טען הנאשם כי ניתן אולי להרשיעו בגין התקיפה, ואולם בכל הנוגע לעבירת האונס, טען הנאשם כי האמין בלב שלם למשחקה המשכנע של המתלוננת וחשב כי שינתה דעתה, וכי מסכימה היא לקיים עמו יחסים. לראיה, טען סנגורו, כי נתן לה את מעילו וכן נתן לה את מספר הטלפון האמיתי שלו.
לכאורה, נראה על פי הראיות כי אכן מנקודת מבט סובייקטיבית, טעה הנאשם והאמין כי קיימה עמו יחסי-מין בהסכמה (אין זה הגיוני כי תכנן זאת מראש כהגנה לעת משפט, הואיל ומדובר ברמת תחכום גבוה אשר אינה עולה בקנה אחד עם יכולותיו האינטלקטואליות של הנאשם באותו מקרה). אמונה זו של הנאשם נראית לא הגיונית, אדם מן הישוב, אדם סביר היה מבין כי נערה זרה לא הייתה נעתרת בחפץ לב לקיום יחסי מין עם זר והיה מבין כי קיים קשר בין האיומים והאלימות לבין "הסכמתה".
האם רוצים אנו כחברה לומר כי אין להרשיע אדם זה? האין בו אשם מוסרי?
ככלל ניתן היה לומר כי דרישת המודעות בפועל הנה שער רחב עד מאוד לזיכויים של נאשמים באונס, ואכן רק אמונתו המסורתית של ביהמ"ש בגרסת המתלוננות מונעת זיכויים אלה. על-פי מחקרים שונים נמצא כי מעל ל-80% מהמתלוננות מכירות באופן אישי את האנס, רוב רובן של מקרי האונס מתרחשים במקומות המוכרים למתלוננת כגון: ביתה, בית הנאנס, מקום העבודה וכד'. מכאן, שלפחות חלק מהראיות האובייקטיביות יכולות להעיד על הסכמה, ובאם תיחלש אמונתו של ביהמ"ש במתלוננות יוכל הדבר להביא לזיכויים רבים. בעיית המודעות ליסוד הנפשי של העדר ההסכמה מתחזקת שבעתיים לאור השינוי בחוק אשר החליף את הביטוי "בניגוד לרצונה" בביטוי "שלא בהסכמתה החופשית". צמד המילים נגד רצונה השמיע בעבר דרישה של התנגדות של ממש, קרי לגילויים חיצוניים של התנגדות. בהינתן דרישה זו, קל היה לשופטים לראות הסכמה או העדר הסכמה. ואילו כיום, הביטוי "שלא בהסכמתה החופשית" מדבר על הרצון הפנימי. ולכן, גם ביטוי רצון מילולי, התנגדות רפה, בכי, יכולים להוות אינדיקציות לחוסר רצון, והדבר יכול לגרום לנתק רצונות בין הצדדים.
בעבודת הסמינריון ננסה להתמודד עם הפרדוקס דלעיל באמצעות מגוון הפתרונות שהועלו על-ידי מלומדים שונים אשר חשו אי נוחות עם המצב הקיים, ועל כן ניסו בדרכים שונות להתמודד עמו. ראשית, נבדוק האם כלל יתכן במציאות ימינו טענה אמיתית וכנה של אי ידיעה ו/או אי חשד בדבר אי הסכמת האישה למגע מיני. הכיצד ניתן לקיים מגע אינטימי ללא הסכמה מבלי להבחין בכך? שנית, על מנת לרכוש כלים לבחינה מעמיקה של הפתרונות השונים נציג תחילה את הרציונלים העומדים מאחורי הענישה בעבירת האונס. שלישית,  נציג דרכי הפתרון כפי שהוצעו על-ידי המלומדים בד בבד עם הצגת הביקורת על פתרונות אלו:
א. נבחן יישום דוקטרינת הטעות הכנה והסבירה על התפתחות החקיקה וההתמודדות עמה. ב.. נבדוק הדוקטרינה המבקשת להחיל יסוד נפשי של פזיזות על נסיבת העדר הסכמה. ג. נבדוק כיצד ניתן להתמודד עם המקרה בו הנאשם כלל לא חשד בשאלת הסכמת האישה בשלושה מישורים:
האחד, התיאוריה של פרופ' פלר לגבי טעות בדין. השני, הצעת שמגר בעניין שומרת לגבי עצימת עיניים אובייקטיבית. שלישית, דוקטרינת החלל הריק. בכל אחד ואחד מן הפרקים נבחן את המשפט המשווה הרלוונטי לסוגייה. ולבסוף, ננסה לבחון האם רצוי ליצור עבירת רשלנות נפרדת לעבירת האונס, נדון בהצדקתה לאור מטרות הענישה וביתרונותיה וחסרונותיה הן המעשיים והן התיאורטיים.