בחינת גיבושו של הקע"מ (האיחוד הסורי-מצרי של אמצע המאה ה-20) באמצעות 2 פרדיגמות של היחב"ל.
מוסד לימוד | אוניברסיטת תל-אביב |
מקצוע | מדעי המדינה ויחבל |
מילות מפתח | התנגשות הציביליזציות, יחב"ל, יחסים בין לאומיים, מדע-המדינה, מצרים, מרקס, מרקסיזם, סוריה, פרדיגמה, קונסטרוקטיביזם, קע"מ, רע"מ, תיאוריית התלות, תלות |
שנת הגשה | 2011 |
מספר מילים | 3003 |
מספר מקורות | 11 |
תקציר העבודה
תוכן עניינים
מבוא
3
פרק א': רקע היסטורי 5
פרק ב': ניתוח
1 .
הצגת הרקע התיאורטי 6
2 .
יישום – ניתוח תיאורטי 7
פרק ג': הפרכת השערת המחקר10 סיכום11
רשימה ביבליוגרפית13
בין השנים 1958-1961 מצרים וסוריה התאחדו למסגרת מדינית אחת תחת השם "הרפובליקה הערבית המאוחדת" (או בקיצור – רע"מ). איחוד זה תוכנן כצעד ראשון לקראת אחדות כלל ערבית במזרח התיכון, והשלכותיו היו מיידיות: גופים ותנועות שונות קמו בכל רחבי העולם הערבי ואיימו על המשטרים הקיימים ברוח הפאן-ערביות – תפיסה הרואה בקהילות הערביות השונות חלק מאומה אחת אשר יש לאחדה תחת ישות פוליטית אחת (ארליך 2003, 158-160).
בתקופת האיחוד בוטלו כל המוסדות הפוליטיים הלאומיים במצרים ובסוריה (למעט מוסדות האיחוד), אורגנה מערכת שלטונית נשיאותית לישות המדינית החדשה וננקטו צעדים על מנת לאחד את כלכלותיהן של מצרים סוריה (ארליך 2003, 158; מעוז
2 011, 77-79).
אולם, האיחוד לא הצליח לממש את החזון הפאן-ערבי. בשלהי שנת 1961 התחוללה בסוריה הפיכה צבאית, אשר ראשיה קרעו את סוריה מן האיחוד וכוננו בה משטר פרלמנטרי עצמאי. הסיבה לקריסת האיחוד, לטענת המנהיגים הסוריים החדשים, הייתה הרודנות שמצרים הפגינה כלפי סוריה, והעובדה כי סוריה לא זכתה במעמד של שווה לזה של מצרים (מעוז 2011, 81-82).
בעבודה זו נבחן מה היו הסיבות לגיבושו של – ובאיזה אופן גובש – האיחוד המדיני-כלכלי בין מצרים וסוריה בין השנים
1 958-1961. את בחינה זו נעשה באמצעות שני כלים תיאורטיים – התיאוריות המרקסיסטיות והפרדיגמה הקונסטרוקטיביסטית.
בחרתי בשאלה זו בשל ייחודיותו של הנושא: הרי איחודן של שתי מדינות עצמאיות איננו מאורע שכיח בהיסטוריה האנושית – ודאי לאחר התעוררות הלאומיות במאה ה-19, וביתר שאת כאשר המדינות המדוברות אף אינן חולקות גבול טריטוריאלי משותף. חשיבותו של הנושא גוברת בשל העובדה כי זירת ההתרחשות הייתה ב"חצרה האחורית" של מדינת ישראל. כמדומני, בצל מאורעות החודשים האחרונים בעולם הערבי (ההפיכות במצרים ובתוניסיה, המרד בלוב וההפגנות האלימות בסוריה, אלג'יריה, תימן, ירדן, ממלכת האמירות הערביות המאוחדות – ובמדינות ערביות נוספות) נושא זה מקבל משנה חשיבות. על אף שלאחר הניסיון הכושל של הרע"מ לא ניסו מדינות ערב נוספות להתאחד ברוח הפאן-ערביות, הרי שניתן לראות ב"אפקט הדומינו" אשר התרחש לאחרונה רמז לקיומו השריר של הקשר הקיים בעולם הערבי – קשר חוצה לאומים ומדינות, אשר לא ניתן לחזות מה יהיו השלכותיו בעתיד.
השערת המחקר שלי מורכבת משני יסודות – ניצול והגשמה עצמית: ניצול, שכן לדעתי נגלה במהלך חקירתנו כי האיחוד התאפשר במידה גדולה בשל התאמתו לאינטרסים הצרים של קבוצות מצומצמות מסוימות שהחזיקו בשלטון, ואשר הפעילו את כוחן וניצלו את ההמונים כדי לקדם אינטרסים אלו; הגשמה עצמית, שכן לדעתי נמצא שגם העם היווה חלק חשוב בגיבוש האיחוד, בשל מימוש שאיפותיו וערכיו.
לאחר שנסקור בקצרה את הרקע ההיסטורי בפרק א', נעבור לחלק הניתוח בעבודה. בפרק ב' ננתח את שאלת המחקר באמצעות התיאוריות המרקסיסטיות: תחילה נעמוד על מונחי המפתח של התיאוריה המרקסיסטית הקלאסית והתיאוריה הניאו-מרקסיסטית של "מערכות עולם". אלו יספקו לנו את התשתית התיאורטית לחלקו השני של הפרק בו ננתח את המקרה שלפנינו. בפרק ג' ננתח את שאלת המחקר באמצעות הפרדיגמה הקונסטרוקטיביסטית, במהלך לוגי דומה לזה שבפרק ב'. לבסוף, בפרק הסיכום נעמוד על מסקנותינו ונתעמת עם שאלת המחקר.