לפני כחמש שנים הותקף סיור של צה"ל על ידי חולייה של ארגון חמאס. במהלך ההתקפה נחטף אחד החיילים והועבר לשטח רצועת עזה, שם הוא מוחזק כבן ערובה, בדרישה לתשלום כופר מממשלת ישראל. הדילמה אשר עמדה, ועודנה עומדת כיום, בפני מקבלי ההחלטות בישראל הינה האם להביא לשחרורו של גלעד שליט. מחד, יכולה מדינת ישראל להביא לשחרורו בתמורה לשחרורם של כמה מאות מחבלים אשר הורשעו בבתי דין ישראלים. מהלך זה עשוי להביא לאי יציבות פוליטית בשל עלייה בשיעור פעולות הטרור כנגד המדינה, הן בשל הצטרפותם של האסירים המשוחררים לשורות הטרור והן בשל תחושת הניצחון בצד היריב אשר תעלה את המורל ותהווה תמריץ לביצוע פעולות דומות בעתיד. מאידך, יכולה מדינת ישראל לנקוט בעמדה תקיפה נגד הטרור ולסרב לנהל מגעים עם ארגון חמאס. סירוב זה עשוי בתורו להוביל לאי יציבות פוליטית בשל הגברת פעילותה של תנועת המחאה הציבורית, שבינתיים כבר נהפכה לקונצנזוס.
עצתו הראשונה של מקיאוולי תהיה ראשית לחזור למקורות ולחפש פתרונות ומקור להשראה במעשיהם המוצלחים, כמו גם הכושלים, של הקודמים לנו (מקיאוולי 2003, 26, 73). בדברי הימים של מדינת ישראל ניתן למצוא דוגמאות למכביר הנוגעות למגעים בנושא חילופי שבויים עם ארגוני טרור.
דוגמה ניתן למצוא בעסקת ג'יבריל, אשר השלמתה הוכיחה להיות הרת אסון הן מבחינה פוליטית (קיתונות הביקורת אשר הופנו כלפי הדרג המדיני) והן מבחינה ביטחונית (תפקידם המרכזי של האסירים המשוחררים באינתיפאדה הראשונה).
            כעת, מצוידים בלקחי העבר, על מקבלי ההחלטות להכריע איזה איום הינו מסוכן יותר לשימור ויציבות השלטון – האיום שמציב חמאס או זה של תנועת המחאה הציבורית. לדידו של מקיאוולי,