עבודה בכתיבה מדעית- כיצד בני עדות שונות יוצרים זכרון לארץ מוצאם.

מקצוע
מילות מפתח , , , , , , ,
ציון 96
שנת הגשה 2010
מספר מילים 3669
מספר מקורות 13

תקציר העבודה

מבוא
הסופר סמי מיכאל מספר על חווית העלייה ארצה: אני יורד מהמטוס והסבלים שואלים אותי, מאין המטוס בא. השבתי, מאיראן. ועל כן זיהו אותי כאיראני. תיקנתי אותם:אני עיראקי. אם ככה, אמרו לי, אתה ספרדי. הסברתי שנולדתי בעיראק, לא באתי מספרד…אחד מהם אמר לי:אנחנו ספרדים… אמרתי: הלוואי שהייתי ספרדי. אף פעם לא הייתי באירופה, לא אני ולא אבות אבותיי. אנחנו היינו תקועים בעיראק 2,500 שנה. אה, הוא תמה, ואחר כך הוסיף, אתם מזרחיים. (בהר, 2007, עמוד 58).
כפי שניתן לראות, מעבר בין-תרבותי מטיל על פרטים ועל קבוצות משימות רבות של הסתגלות, וביניהן הגדרה והבניית זהות. הזהות התרבותית היא משאב בסיסי וחשוב לפרט ולקבוצה האתנית, ולכן גם במצב של מעבר מתרבות לתרבות ובעקבותיו חשיפה לאפשרויות תרבותיות חדשות, קיימת לגביו מידה רבה של המשכיות (שבתאי, 1996). המעבר והחיים בין התרבות הישנה מ"הבית" והתרבות החדשה של המדינה הקולטת מחייבים את הפרט למצוא לעצמו נוסחת קיום שתספק משמעויות לחייו. מנגד, המדינה הקולטת, מעצבת מדיניות שמטרתה להבנות את זהותן של האוכלוסיות החדשות שמצטרפות אליה. בישראל, בעקבות השיבה המחודשת של יהודים מרחבי העולם לארץ ישראל והייסוד של מדינה יהודית עצמאית בשטחה, נוצר ניסיון ליצירת תרבות משותפת לעשרות הגלויות השונות אשר אחזו בתרבויות שונות ובאורחות חיים שונים. עמעומה של הזרות בין בני העדות השונות נעשתה באמצעות ניסיון ליצירת סיפור היסטורי לאומי משותף לעם המתהווה מחדש בארצו. סיפור היסטורי זה, שאומץ בחום ע"י המנהיגות בישראל, כלל בתוכו תכנים אשר זוהו רק עם חלק פרטיקולארי מהציבור היהודי במדינה. תכנים אלו הדגישו את ערכיה של הציונית האירופאית תוך טשטוש והדחקה של ערכים ומסורות מאזורים אחרים. נורה (Nora, 1989) ביצע הבחנה בין "חברת זיכרון" ו"חברת היסטוריה". על פיו, "חברת זיכרון" הינה חברה מסורתית אשר חיה את עברה ובה הזיכרון הוא חלק בלתי נפרד מהחיים בהווה. לעומתה, "חברת היסטוריה" הינה חברה מודרנית אשר יוצרת הפרדה בין העבר להווה. לפי נורה, המעבר בין זיכרון להיסטוריה הוא מעבר בין חברה לאומה. ניתן להגיד, כי יצירתו של סיפור היסטורי משותף עבור עשרות הגלויות שיקף ניסיון להעביר את העדות השונות (בעיקר את עדות המזרח) תהליך חיברות, אשר מטרתו הייתה איחודן של "חברות הזיכרון" המסורתיות לכדי "חברת היסטוריה" מודרנית בעלת אתוס אירופאי. אך דווקא מתוך ניסיונות החיברות והרצון ליצור "כור היתוך" ו"חברת היסטוריה", החלו בעשורים האחרונים להנץ זיכרונות וכמיהה אל ארצות המוצא והתרבות היהודית ששכנה בהן. זיכרונות אלו עלו עקב תחושת אי השייכות שליוותה רבים מהאזרחים בישראל, אשר התקשו להזדהות עם הסיפור ההיסטורי שנכפה עליהם. כתוצאה מכך, הזיכרון שהודחק בעבר, קודם כל ע"י החברה בישראל, לאחר מכן ע"י צאצאיהם של נושאי הזיכרון ולבסוף גם ע"י נושאי הזיכרון עצמם, התגבש בחלוף השנים והביא ליצירת מספר רב של "חברות זיכרון".  "חברות זיכרון" אלה מאפשרות הבניה של זיכרון אישי וקולקטיבי מחודש. בבסיס המושג זיכרון קולקטיבי ניצבת ההנחה כי כל קבוצה מפתחת זיכרון של עברה, המדגיש את ייחודה ומאפשר לה את שימור הדימוי העצמי והעברתו בתוך הקבוצה לאורך זמן. הזיכרון הקולקטיבי העדתי בישראל הינו זיכרון המבקש לשמר את יסודות התרבות המקורית תוך שילובה בזהות הישראלית הקיימת. יחד עם זאת, ראוי לציין כי בכל אחת מארצות המוצא התקיימו בד"כ מספר קהילות יהודיות נפרדות בעלות מסורות שונות, אשר רק בעת איחודן בארץ יצרו קהילה מגובשת והומוגנית למראית עין. קהילה זו היא "קהילה מדומיינת" מכיוון, שלמרות שחבריה רואים עצמם כחלק ממנה, אין הם מכירים את רוב חבריה ואף לא יודעים עליהם דבר (Anderson, 1991). בדומה לאנדרסון, הובסבאום (Hobsbawm, 1992) טען כי מסורות שנראות או טוענות להיות ישנות הן פעמים רבות חדשות למדי ואף מומצאות. בהתאם לדבריהם של אנדרסון והובסבאום אדגים כי העדתיות בישראל מדומיינת אף היא, ובעזרתה מתאפשרת הבניית הזיכרון לארץ המוצא. אם כך, כיצד עדות שונות בישראל מבנות את זיכרונן לארץ המוצא ולתרבות היהודית אשר התקיימה בה? בעבודתי אנסה להשיב על שאלה זו, תוך התמקדות בהיבטים תיאורטיים שונים כגון חינוך, שפה וחישוקים מסורתיים (מסורות בעלות חשיבות נשגבת לבני העדה).