האנתרופולוגיה הקלאסית פעלה מתוך התפיסה הפוזיטיביסטית. שדה המחקר כלל  מסע של החוקר אל קהילות מרוחקות ומבודדות, אלה שלא נראה בהם אדם לבן. הם יצאו לחקור את החדש והאקזוטי, את  המיוחד ושונה מהם. הם יצאו לחקור קהילות וחברות  שלמות, וראו בהם את הפרא האציל.  התפיסה הייתה שהחוקר יצא לתפוס בועה תרבותית ולתעד אותה. ללא קשר אל העולם הסובב אותה.  הייתה תחושה שאם הכשרה ומכוונות החוקר יוכל 'לפצח' את שדה המחקר. האנתרופולוגים הקלאסים תפסו את המרחב כסטרילי כמעט. שטח מעבדה של התבוננות חיצונית בעכברי מעבדה. לחוקר לא היה מקום כלל בתוך שדה המחקר והוא נדרש להישאר אובייקטיבי ומרוחק. גבולות שדה המחקר הם גבולות הכפר בו התארחו. כיוון שתפסו את החברה כמבודדת הייתה ראייה דיכוטומית, או שאתה בפנים או שאתה מחוץ לתרבות הנחקרת.
בנוסף, הזמן נתפס על ידי האנתרופולוגים הקלאסיים כליניארי. הזמן הולך קדימה, הפראים שאנו חוקרים, נמצאים בסולם ההתפתחות מאחורינו והם הצטרפו אלינו, העולם הנאור. הזמן עומד במקומות אותם הם חוקרים מלכת ואם נבוא לחקור פה בהמשך זה יראה אותו דבר. אין התייחסות להיסטוריה המסופרת המקומית. בעייתיות נוספת בנושא הזמן הוא ההווה האתנו-גרפי. החוקרים שבאו לחקור  את התרבויות האקזוטיות תיאורו אותן בזמן ההווה, ולכן מי שקרא אותם לאורך השנים תפס את ההתרחשויות כאילו קורות עכשיו, והתיעוד של אותה חברה קפא בזמן ואיתו המציאות שמבחינת של הקורא אינה יכולה להשתנות. האנתרופולוגיה העכשווית דנה בבעיות רבות ומעלה שאלות שלעיתים נותרות ללא תשובות. אך ניתן לראות כיצד זווית הראיה על הזמן והמרחב השתנו לאורך השנים והשפיעו על גבולות שדה המרחב, על צורת הכתיבה, על הנחקרים ועל החוקרים עצמם.