האסלאם: מבוא להיסטוריה של הדת – ממ"ן 14
חלק א:
א. העמדות של הצופיות המוקדמת שהביאו לקרע עם חכמי האסלאם ההלכתי וכיצד אוחה קרע זה:
המיסטיקן המוסלמי שואף להתקרב אל אלוהיו ומאמין שאפשר להגיע לחוויה ישירה של הכרת האל והתקשרות עמו  לעומת הזרם המרכזי של האסלאם המדגיש את המרחק שבין אדם לאלוהיו ומדמה את היחסים ביניהם לאלה שבין עבד לאדוניו.
אותה הכרה מושגת בדרך של ה"מערפה" כלומר,  ידיעת האל  שהיא  אזוטרית  ומיועדת ליודעי ח"ן בלבד בניגוד לידיעה הפורמאלית המושגת באמצעות לימוד ושינון גלוי לכל ושנלמד במוסדות החינוך המקובלים. בנוסף בצופיות הכוח המניע הוא אהבת האל ה"מחבה" ולא יראת העונש או הצפייה לשכר המניעה את מי שעושים את מצוות האל. לפי התפיסה הצופית הגוף הוא החוצץ בין רוח האדם לאלוהים, ולכן יש לעסוק  בהיטהרות ובמירוק מהגשמיות על מנת לשחרר את הרוח. כתוצאה וכחלק מתפיסה רחבה זו  חלק מהצופים ראו בקיום מצוות על פי ההלכה רק את אחת הדרכים למילוי רצון האלוהים, והחשיבוה כדרך פחותה המתאימה לאלו שאינם מסוגלים לעמוד בדרך הקשה באמת, הדרך  הצופית.
הם מצאו בקוראן רובד סמלי המדגיש את המשמעות הפנימית החווייתית של המצוות, כדוגמת עבדאללה אלאנצארי כשלא יחס חשיבות לכעבה שבחיג'אז  אלא ל"כעבה הפנימית" שבלב,ולכן לשיטתו –