מבוא
בסמינריון זה בחרתי להתמקד בנושא העמדות כלפי חריגים.
במחקר זה יבדקוו העמדות בבי"ס בקרב תלמידים שמתחככים בחריגות ובקרב תלמידים שלא מתחככים בחריגות.
בשנת 1988 נחקק בישראל חוק חינוך מיוחד המדגיש שיש לתת העדפה בהשמת ילדים חריגים במסגרות חינוך רגילות (רייטר, 1989:
5 ).
בנוסף לכך, מטרת חוק החינוך המיוחד היא לקדם ולפתח את כישוריו ויכולתו של הילד החריג, לתקן ולשפר את תפקודו הגופני, השכלי, הנפשי וההתנהגותי, להקנות לו ידע, מיומנות והרגלים ולסגל לו התנהגות מקובלת בחברה, במטרה להקל על שילובו בה ובמעגל העבודה (רייטר, 2003: 88).  לפי תוכנית השילוב בחוזר המנהל הכללי 1999, רוב התלמידים החריגים יכולים להשתלב במסגרת כיתה רגילה ולהפיק תועלת מבחינה לימודית וחברתית. המורה צריך להתייחס לכל תלמיד כפרט, להכיר את נקודות החוזק והחולשה שלו ולהתאים את ההוראה לצרכים המיוחדים שלו, על המורה להכיר בשונות של תלמידיו ואף לחנך את תלמידיו להכיר בה ולהוקירה. ההתמודדות עם החריג בכיתה הרגילה מהווה אתגר חינוכי למורה ומופת לקהילה שבה הוא צריך להשתלב בשעות שלאחר הלימודים וכאדם בוגר (לייזר, 1999: 20) רעיון זה של  שילוב תלמידים חריגים במסגרת הלימוד הרגילה קיבל בעת האחרונה דחיפה לא רק במישור המצומצם של הנוגעים בדבר, הורים, בי"ס, אלא גם בקרב הממסד ורמתו הגבוהה ביותר. המחקר הנוכחי נועד לספק מידע על עמדותיהם של תלמידי בתי ספר תיכוניים כלפי חריגות.
המושג "עמדה" מוגדר כאחד ממושגי היסוד בפסיכולוגיה החברתית. לא התגבשה הגדרה אחת המקובלת על הכל וקיימות שלוש גישות רווחות להגדרת העמדה: הגישה החד רכיבית, הגישה הדו רכיבית והגישה התלת רכיבית. כל הגישות משלבות בהגדרת העמדה את גורם ההערכה (או הרגש).