מערכת החינוך בישראל נמצאת בתהליך שינוי מתמיד מבחינה ארגונית, חברתית ורעיונית על מנת לשפר ולנסות לייעל את מערכת החינוך. לעיתים השינויים מגורמים פנימיים שהינם בעלי סיכויי הצלחה גבוהים יותר, ולפעמים מגורמים חיצוניים בעיקר ציבוריים וממלכתיים שעלולים להיכשל. הסיבות לכישלון רפורמות בחינוך הן חוסר יציבות פוליטית בעקבות חילופי שלטון תכופים, מבנה רופף של מערכת החינוך, חוסר תקציבים ליישום הרפורמות וגם עוצמתם הרבה של שני ארגוני המורים. (Arar, Tamir& Abu-Hussain, 2019)
בעת שהחלו לעלות רעיונות לרפורמות חדשות בארץ, נכנסה רפורמת 'אופק חדש' בשנת 2001, עקב תחושה הולכת וגוברת של חוסר נחת מתהליך החינוך הבית ספרי בכלל ומן ההישגים הנמוכים בפרט. שמש ואחרים )2012) בנוסף, עפ"י Arar (2019) נראה כי כל אותם הרפורמות השונות שהוכנסו למערכת החינוך הובילו להגדרה מחדש של תפקיד המורה ושינוי בסדרי ונהלי עבודתו.
שמש ואחרים )2012) בחנו את הערכת רפורמת אופק חדש ואת עמדות סגל ההוראה כלפי רפורמת 'אופק חדש' ומידת הרצון להמשיך את יישומה תוך בחינת שביעות הרצון מן האווירה בבית הספר בין המורים לתלמידים ובקרב התלמידים עצמם. עלו מספר הצעות לשיפור מצד המורים אך מנגד ניתן לראות כי אצל המנהלים היא מצליחה מאוד מכיוון שאחוז אחד בלבד מהם ממליץ להפסיק אותה.