ביקורת מוסרית על החלטת רשת מוצרי החשמל לאור הציווי המוחלט של קאנט היא:
ע"פ הציווי הראשון של קאנט מעשה ראוי הוא מעשה בר-הכללה, כלומר הוא אומר שיש לפעול רק ע"פ ציווי מוסרי שאתה יכול לרצות שיהיה חוק אוניברסאלי. במקרה זה ההתנהגות של מנהלי הרשת היא לא ברת הכללה כיוון שמנהלי הרשת לא היו רוצים שיתייחסו אליהם כפי שהם מתייחסים ללקוחות שלהם- שהם מסתירים מהם מידע חשוב ורלוונטי לגבי המוצר בשעת הקנייה. ע"פ הציווי השני של קאנט יש לנהוג באדם אחר תמיד כמטרה בפני עצמו ולא כאמצעי להשגת מטרתם של אחרים. ובמקרה זה, מנהלי הרשת התייחסו ללקוחות כאמצעי להשגת מטרתם- שהיא כמה שיותר רווח מהמקררים הללו ורואים בהם "כפנקס צ'קים מהלך" , וגם באנשי המכירות שלהם- שימכרו כמה שיותר, ולא כמטרה בפני עצמם- שהיא שהלקוחות בסופו של דבר יהיו מרוצים מהמוצר.
הקשר בין שני הציוויים הללו הוא שהציווי השני הוא מקרה פרטי של הראשון, ושבשניהם התנהגותם של מנהלי הרשת היא לא מוסרית ושלשניהם יש את אותה משמעות שהיא הכרה בכבוד, בחירות ובפרטיות של כל בני האדם- גם במחיר תוצאה "פחות טובה". ב. ביקורות על נימוקי המנהל:

1 ) הנימוק הראשון מתייחס לאמונה של המנהל- שלפיה כל מנהל יפעל- כלומר לפי "איש באמונתו יחיה" , "איש הישר בעיניו יעשה" –כלומר היחיד הוא קנה המידה הבלעדי להערכה מוסרית של מעשיו, שכן רק הוא יודע את נסיבות פעולתו, ובסופו של דבר הוא האחראי לתוצאותיה והוא שיישא בנזקיה. והביקורת על כך היא: שזוהי דרך "עצלה" לפתור בעיות מוסריות, כיוון שאין אנו נדרשים להצדיק את בחירתנו לאחרים, אלא מספיק שנצדיק אותה לעצמנו בדרך שרירותית לגמרי כמו: רצון האל, שאלת חלום, צו הלב, תחושת בטן וכו'.
במקרה זה, המנהל של רשת מוצרי החשמל יכול להגיד שלפי תחושת הבטן שלו זה מה שהיה עליו לעשות, ושהוא היה חייב להסתיר את הבעיה של המקררים על-מנת להרוויח כסף.
ודבר שני, כשאין הבחנות מוסריות ברורות ומקובלות בין טוב לרע ובין צדק לעוול ואין קונסנסוס מוסרי כלשהו שישמש בסיס לעריכת הסכמים ולקיום חברתי משותף, נפתח פתח ליחסי ניצול וכפייה הסותרים את עצם האפשרות של יחסיות נאיבית. במקרה זה, מנהלי הרשת כופים את מכירת המקררים על הלקוחות ומאלצים גם את אנשי המכירות לנהוג בדרך לא מוסרית זו, ע"י כך שהם מוכרים ללקוחות מוצר בלי לומר להם את כל האמת. כלומר מנהלי רשת מוצרי החשמל מנצלים גם את הלקוחות וגם את אנשי המכירות שלהם.