תקציר במהלך 64 שנות המשפט הישראלי גישת בית המשפט  ביחס לזכות העמידה של העותר עוברת שינויים אבולוציוניים. בתחילת הדרך הכיר בית המשפט אך ורק בזכותו של עותר שהוכיח פגיעה ישירה מהמעשה השלטוני, והעתירות בנושאים הקשורים לאיכות הסביבה היו מותנות בקיומו של נזק ישיר. בהדרגה חל שינוי בגישת בית המשפט: בית המשפט דן גם בעתירות בהן לא נגרם נזק בפועל, אך נדרשה פגיעה באינטרס של העותר לצורך זכותו לעתור נגד הרשות. בבג"ץ 910/86 יהודה רסלר נגד שר הביטחון, נפרצה זכות העמידה. בהדרגה, מצא עצמו בית המשפט העליון מקדיש זמן רב מזמנו בעתירות סרק כנגד הרשות השלטונית. השינויים בגישת בית המשפט באים לידי ביטוי בעתירות הקשורות לאיכות הסביבה, אך מבלי שתהיה התייחסות לדינאמיקה הייחודית המאפיינת שינויים סביבתיים. לאחרונה הועלה נושא זכות העמידה מחדש, ודעות השופטים חלוקות בעניין.
***העבודה ללא סיכום וללא רשימה ביבליוגרפית