הגדרות ומושגי יסוד §          בתקופת המקרא היו לנו את אנשי הכנסת הגדולה ולאחריהם הגיעו החשמונאים וחלוקה לשני בתים: הלל ושמאי. §          לאחר חורבן בית ראשון נכתבה המשנה ע"י רבי יהודה הנשיא וחכמי אותו דור נקראים תנאים (=משננים). §          לאחר חורבן בית שני כתבו את התלמודים: הבבלי והירושלמי והמסורת נחלקה לקהילת תימן ולקהילת אשכנז. חכמי אותו דור נקראו האמוראים (= הפרשנים).
§          לאחר חתימת התלמוד, קמו הגאונים (= עמדו בראש) אשר הנהיגו בישיבות.
§          ראשונים:
גירוש ספרד, הדבר השחור וכו' בתקופה זו של בעיות היו הראשונים. הם היו הפרשנים. שו"ת:
שאלות ותשובות. §          אחרונים.
§          חכמי דורנו.
ספרות בית שני מושגי יסוד במדרג הנורמטיביות של המשפט העברי: "תורה שבעל פה"/"תורה שבכתב" ההלכה כוללת את החלק הנורמטיבי, הוראות עשה ולא תעשה המרכיבים את כלל ההוראות והדינים שבין אדם לחברו, ובין אדם למקום. קבלה – דברים מאב לבן עד למשה. הקבלה אינה נתנת לשינוי והיא סטטית.
מעשה/ תקדים – פסיקה שיפוטית או מעשה בפועל של החכמים.                                תקנה – הוראות חכמים המחייבות פעולה מסוימת להסדיר את חיי החברה.        גזירה – סייג לדברי תורה, הוראות חכמים הבאות לשלול פעולה מסוימת.                  התורה שבכתב – המקרא התורה שבכתב זהו המקור הרישומי הראשון בזמן ובמעלה של ההלכה ועליו הסתמכו ספרי הנביאים הכתובים והתורה שבעל-פה.  תורה זו הינה ציטוט של דבר האל למשה, שאותו משה הצטווה להורות וללמד את ישראל. התורה שבכתב אינה משתנה וכדי לשמור על התורה חיה וגמישה, עם אפשרות לשינוי בהתאם לתכתיבי המציאות ע"י פרשנות של חכמי הדור יצרו את התושב"ע. תורה: בראשית: בריאת העולם; האבות; ירידה למצרים. שמות: יציאת מצרים; מתן תורה – סיני; מתן חוק ומשפטים; הקמת המשכן. ויקרא: קרבנות; טומאה וטהרה; מצוות נוספות; בריות הארץ. במדבר: מפקדים; משברים; מצוות נוספות; תחילת כיבוש הארץ המזרחית. דברים: "משנה תורה" – סיכום המהלכים; חזרה על מצוות; מצוות חדשות; ברית "ערבות מואב". נביאים:
נביאים ראשונים:
יהושע: כיבוש הארץ, חלוקה והתנחלות שופטים: מחדל, משברים, מושיעים: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה". שמואל: סיום תקופת השופטים, גלות הארון (חורבן שילה); מלכות שאול, מלכות דוד. מלכים: מלכות שלמה, בית המקדש ה-I (960 לפנה"ס) , פיצול הממלכה (920 לפנה"ס) , גלות ישראל (740-722
לפנה"ס) , גלות חלקית, חורבן המקדש וגלות יהודה  (586 לפנה"ס) נביאים אחרונים:
ישעיה: עד כמאה ועשרים שנה לפני החורבן ה-I  (כ- 700 לפנה"ס) ירמיה: דור החורבן הראשון (החורבן: 586 לפנה"ס) יחזקאל: בבבל, סמוך לחורבן לפניו ולאחריו.  הוא ניבא בנכר. תרי עשר: הושע, יואל, עמוס, עובדיה, יונה, מיכה, נחום, חבקוק, צפניה, חגי, זכריה ומלאכי.  מתק' ישעיה ועד שיבת ציון ובניית בית המקדש ה-II  (370-322 לפנה"ס). כתובים:
מזמורים: תהלים, משלי, איוב. חמש מגילות: שיר השירים, רות, איכה, קהלת, אסתר. דניאל: מן הגלות הטרומית ("החרש והמסגר") ועד לאחר החורבן. עזרא-נחמיה: שני גלים של שיבת ציון; בנית בית המקדש עם עיכובים. דברי הימים: מקבילה של ספרי שמואל/מלכים מנקודת המבט של מלכות דוד. התורה שבעל-פה התושב"ע עוברת מאב לבן באמצעות המנהג והמסורת ואילו התורה שבכתב מועברת ממנהיג למנהיג, הוא חותם את שמו כדי להראות אמינות והספר נשמר בארון הקודש. התושב"ע נגישה לכל העם. ואולם בעיתות משבר, כתבו אותה כדי למנוע איבוד מידע ע"י שכחה ו/או גזירות צוררים. דברי קבלה – דברים שהתקבלו כמו תורה שבעל פה מאב לבן למשל  "וכל אשר לא יבוא …יחרם  כל רכושו" כלומר מלמד שהפקר בית דין הפקר פרוש אם ביה"ד מחליטים להפקיר רכושו של אדם הם יכולים. הלכה למשה מסיני – הלכות שנתנו ע"י משה בסיני כמו איסור והיתר, טומאה וטהרה וכ"ו, וכמו כן כל הלכה שיש לה אסמכתא בתורה או שאפשר ללמוד אותה באחת מ- 13 מדות שהתורה נדרשת בהם, או שהרעיון הכללי הגלום בעניין נמסר למשה בסיני ,או שהדבר ברור כהלכה שנמסרה למשה בסיני.
לא כל מה שבתורה בעל פה נמסר למשה בסיני:
יש מנהגות ותקנות שהוספו במהלך הדורות, וכן סייגים לדברים הכתובים בתורה. יש מהדברים שנדרשו במידות שהתורה נדרשת בהן: קל וחומר, גזירה שווה, פרט וכלל ועוד (כלים פרשניים). כך שהתושב"ע היא גם פרשנות לדברים שנאמרו בתורה שבכתב, וגם יצירה-חקיקה. המשנה (רבי יהודה הנשיא) מימות משה רבנו ועד רבי יהודה הנשיא לא נכתבה התורה שבעל פה.  בדורות שאחר החורבן של המקדש, ראה רבי יהודה הנשיא שהדברים מתחילים להישכח, ולכן הוא העלה את עיקרי ההלכות על הכתב, ובכך הפר את איסור כתבת התושב"ע.  לטעמו ישנם מקרים המצדיקים הפרת איסור. "וכן היה הדבר תמיד עד רבינו הקדוש והוא קיבץ כל השמועות וכל הדינים וכל הביאורים והפירושים ששמעו ממשה רבינו ושלמדו בית דין שבכל דור ודור בכל התורה כולה וחיבר מהכל ספר המשנה. " המשנה נכתבה בצורה של קודקס משפטי חייב על אף הסתירות בן ההלכות וחוסר ההכרעה צורת כתיבתה היא לפי נושאים רב יהודה שחבר את המשנה אסף את כל החוקים (המשניות) הישנים והחדשים וריכז אותם בששה סדרים  (ראשי תיבות  זמן קטן ) זרעים –דיני חקלאות, מועד- דיני חגים ושבתות,  נשים – דיני משפחה , קדשים – דני שחיטה, כשרות והקרבת קורבנות, טהרות-דיני טומאה וטהרה  נזיקין- דינים פלילים ואזרחים ,דיני ראיות וסדר הדין השיפוטי.
החידוש הוא בכך שרבי יהודה הנשיא מציג את הדברים, לא בצמוד למקרא לפי הסדר האקראי של הפסוקים, אלא לפי נושאים.  שינוי זה קורה בעת החורבן של בית המקדש. התלמוד אחרי האיסוף של רבי יהודה הנשיא, היו הרחבות בשל עדכונים, פרושים ואיסופים נוספים.  התלמוד דן בכל התורה שבעל-פה, גם זו שלא נכנסה למשנה:
א.
  עריכות שונות שלא תפסו: רבי יהודה הנשיא לא היה הראשון שניסה לאסוף את החומר.  היו גם אחרים בבבל שניסו לערוך את התורה שבעל-פה (למשל, היה חכם בשם קרנה), אבל עריכות אלה לא תפסו. ב.
   ברייתא: חלקים מהתורה שבעל-פה שרבי יהודה הנשיא החליט שלא לכלול במשנה.  הברייתות מפוזרות ולא נערכו בקובץ אחד.  ג.
   תוספתא: חלק מהברייתות שנאספו ונערכו לקובץ מסודר.  התוספתות צורפו לתלמוד. התלמוד הבבלי: נערך בבבל, ושפתו שונה מזו של הירושלמי.  הבבלי עסק בהרחבה בנושא בית המקדש.  זו עריכה מורחבת והיא הקובעת בעניני ספק.  התלמוד הירושלמי: נערך בצפת. אינו עוסק כלל בנושא בית המקדש.  עריכתו לקויה בשל רדיפות ולכן הוא נחות מבחינה נורמטיבית לעומת הבבלי. משנה תורה (פרשנות של הרמב"ם) הרמב"ם ממשיך את מפעלם של חותמי המשנה והתלמוד, שאספו את ההלכות והעלו אותם על הכתב, אוסף את ההלכות שנוספו מאז, מסדר אותם ועורך אותם בצורה של קודקס בספרו: משנה תורה (היד החזקה), כדי שהדברים לא ישכחו. "ושננו לחכמים ברבים ונגלה לכל ישראל וכתבוהו כולם.  ורבצו בכל מקום.  כדי שלא תשתכח תורה שבעל פה מישראל.  ולמה עשה רבינו הקדוש כך ולא הניח הדבר כמות שהיה.  לפי שראה שתלמידים מתמעטין והולכין והצרות מתחדשות ובאות ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת.  וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות. " ספרות שו"ת – ספרי שאלות ותשובות,קבצים של פסקי דין והכרעות הלכתיות.  כשלא כולם בעניינים משפטיים.  אלו קבצים של שאלות שפוסק נשאל עליהן וענה עליהן תשובות.  בנוי בדרך קזואיסטית ואף בדרך משל. ספרות הפוסקים – שולחן ערוך נכתב ע"י רבי יוסף קארו.  נושאי כלים זה מושג מושאל המתיחס לפרשנים שפרשו את דבריו של יוסף קארו. שאלה –  האם ניתן להשתמש במקרא כספר משפטי ולנהוג על פיו במישרין, לשם מה אנו זקוקים לתושב"ע ?
בתורה שבכתב ניתנו המצוות ואילו בתושב"ע ניתנו ההוראות כיצד לבצע את המצוות.  למשל, המקרא אוסר לבצע מלאכה בשבת, אך נותן רק דוגמא של איסור הדלקת אש. הנביא ישעיהו מזכיר את השבת ומוסיף: כבוד שבת ועונג שבת ואיסור "ממצא חפצך".
הנביא ירמיהו קורא לעם שלא להכנס לעיר עם משא ביום שבת "כאשר צויתי את אבותיכם".  איפה יש איסור כזה ?
בתלמוד נזכר כי רק בספר יחזקאל כתוב שעל כוהנים ערלים אסור לשרת במקדש.  וכי זה נלמד מהתושב"ע ולא מהמקרא. הערה: הכוונה במילים: ערל: מי שהוא ערל פיזית או ערל בליבו (משומד, שבליבו, אינו נאמן לה').  זו פרשנות שעברה ע"י המסורת כתורה שבע"פ. מקורות מן המקרא (שימו לב להסתמכות על "תורה שבעל פה" גם בתוך התורה שבכתב):
שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת:  לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: (שמות לה, ב-ג) אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר:  אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר: (ישעיהו נח, יג-יד ) כֹּה אָמַר ה' אֵלַי הָלֹךְ וְעָמַדְתָּ בְּשַׁעַר בְּנֵי הָעָם אֲשֶׁר יָבֹאוּ בוֹ מַלְכֵי יְהוּדָה וַאֲשֶׁר יֵצְאוּ בוֹ וּבְכֹל שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם:  וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ דְבַר ה’ מַלְכֵי יְהוּדָה וְכָל יְהוּדָה וְכֹל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה: ס  כֹּה אָמַר ה' הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם:  וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם. . .
  (ירמיהו יז, יט-כז) כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ: (דברים יב, כב) כאשר צויתך – למדנו שיש צווי בזביחה היאך ישחוט, והן הלכות שחיטה שנאמרו למשה בסיני: (רש"י, שם) סנהדרין כב, ע"ב אמר רב חסדא: דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו עד שבא יחזקאל ולימדנו (יחזקאל מ"ד) "כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי לשרתני".  [רש"י: כהן ערל פסול לעבודה; כהן משומד שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ונערל לבו או ערל בשר שמתו אחיו מחמת מילה] עד דלא [=שלא] בא יחזקאל מאן אמרה [=מי אמר הלכה זו?] אלא גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא [=אלא מכוח המסורת למדו הלכה זו, והסמיכו (השעינו) אותו על המקראות]. דוגמא נוספת הינה סיפור נישואי יעקב.  על-פי המסופר בספר בראשית, יעקב נשא שתי אחיות.  המקרא עצמו, בספר ויקרא, אוסר על גבר לשאת שתי אחיות.   כך, שאי אפשר ללמוד הלכה למעשה מסיפורי המקרא.