תקציר בסוף שנות השישים ובמהלך שנות השבעים הונהגה במערכת החינוך בישראל אינטגרציה מכוונת. על פי תוכנית זו הוקמו חטיבות ביניים אזוריות שאפשרו במסגרת הלימודים מפגש בין אוכלוסיית תלמידים הטרוגנית (חברתית, כלכלית ועדתית).
ישראל, כמדינת הגירה, אימצה את רעיון האינטגרציה כמנוף לפתרון בעיה מרכזית בחברה בישראל – שילוב של יוצאי אסיה – אפריקה לבין יוצאי אירופה – אמריקה. המונח אינטגרציה בחינוך התפתח בארה"ב, לאחר מלחמת העולם השנייה, מתוך התיאוריה החברתית של טלקוט פרסונס (1). אינטגרציה של מרכיבי המערכת החברתית חיונית והכרחית, על – פי פרסונס, להמשך קיומה של החברה. רעיון  "כור היתוך", התהוות חברה מלוכדת, צורך או רצון  במיזוג בין עדתי או בין גזעים שונים בחברה לישות קולקטיבית אחת – כל אלה נובעים מאידיאולוגיה חברתית הנגזרת משיקולים ערכיים ופוליטיים כאחד. ההיסטוריה החברתית מלמדת, כי העדר שילוב הוא גורם מאיים על הסדר החברתי, על היציבות ועל ההתפתחות הכלכלית והטכנולוגית – ולכן מתפרש ככישלון של החברה בכלל ושל הממשל בפרט. האינטגרציה בחינוך היא  המטרה ומימושה הוא ביטוי לשוויון חברתי ולאחדות לאומית. יש המציגים את עיקר חשיבותה של האינטגרציה בחינוך כאמצעי להשגת יעדים שונים, כמו הישגים לימודיים המובילים להישגים חברתיים ותורמים גם במישור הפסיכולוגי. הם בוחנים את "כדאיות" האינטגרציה במונחים של רווח והפסד ויעילות פונקציונאלית(2). מורכבות הבעיה והרגישות החברתית כלפיה הולידו תפיסה משולבת, הרואה באינטגרציה מטרה ואמצעי כאחד.