‏יום שלישי 01 נובמבר 2011 שבוע 1
המציאות לא קיימת אלא אם כן היא מסופרת. להיות בעל סיפור הוא להיות בעל קיום במציאות. המציאות לא שקופה לא מתונה ולא אובייקטיבית, היא זקוקה למספר. נקודת תצפית היא המקום שממנו מסופר הסיפור (אירוניה, פרודיה, מתוך הסיפור או מחוצה לו). הטלוויזיה עדיין לא מובסת על ידי האינטרנט בגלל שיש את המספר שהוא הקריין. הריאליטי של החדשות פירושו שדבר מסוים שאנו לא יודעים אם קרה או לא קרה מדווח לנו כמה שקרה ומדובר על האפשרות היחידה שהוא קרה כפי שהוא מסופר.
לכל סיפור יש מטרה שהסיפור רוצה להשיג ולהשפיע. נרטיב- האופן שבו אתה מעצב משהו ומכוון למטרה או אינטרס מסוים, אתה אומר משהו מתוך מטרה להשפיע על עיצוב דעתו של הנמען. רוב בני האדם לא חושבים שהסיפור הוא נרטיב. נקודת המוצא שלנו היא שאנחנו מספרי ומפענחי סיפורים. המפגש בין בני אדם הוא מפגש בין סיפורים. אם אין לך סיפור אתה לא קיים. ככל שהסיפור הוא מציאותי הוא נראה לנו משעמם. ישנו פרדוקס- ככל שהסיפור מפעיל תחבולות ככה הוא מעניין יותר אך לא מציאותי ולכן אנו חושבים שהוא מציאותי.
דוגמא של מספר סיפורים מהסרט 'מנהטן':
אייזק הגיבור שהוא בחור קירח ונירוטי מתחיל את הסיפור כשהוא אומר שאין לו סיפור לספר על מנהטן.הוא אומר זה יכול להיות ככה או ככה. הוא מספר תסריט אחד ואחרי זה זורק אותו ועובר לתסריט השני ואחר כך אותו דבר ולשלישי. זה כאילו הוא מכתיב סיפור וכל הזמן מוחק ומתחיל מחדש. סיפור רומנטי, סיפור של תרבות, סיפור של תקופה- כל פעם משהו אחר. ניו יורק היא הטיוטה שהוא יחליט שהיא ניו יורק.
דוגמא מהסרט 'התערבות אלוהית': סרט על הסכסוך הישראלי פלסטיני. הוא מבקר את הפלסטינים. הוא מספר סיפור על כך שהפלסטינים כביכול לא נכבשים וכבר זכו להתערבות אלוהית שעוזרת להם בכך שהם מצליחים ליצור טרור שמשבש את החיים ולאט לאט העיר ירושלים היא פלסטינית. סצנה שבה הדמות בסרט נתקלת במתנחל שלידו יש שלט של בוא תתגייס למחנה התאבדות. הם מסתכלים אחד על השני, מבט מול מבט ואז יש "התערבות אלוהית" כשהוא שם מוזיקה ערבית ואז ברמזור כשהוא ירוק הם לא נוסעים וממשיכים לבהות אחד בשני.
הוא מבקר את אבא שלו הגוסס בבית חולים וכך מראה על החברה הפלסטינית הגוססת. הדמות מרגיש שהעיר שלו כבר לא שלו. מבט של אדם שהוא זר במולדתו. סצנה שנייה מראה חיילים מתאמנים בירי ואז מאחורי אחת המטרות יוצאת פלסטינית אמיתית והם מכוונים עליה ויורים והיא מסתובבת והודפת את הכדורים ומרחפת באוויר, סוג של נינג'ה.
‏יום שלישי 08
נובמבר 2011 שבוע 2
אין מציאות עד שלא מספרים אותה. לשפה יש מטען של קונוטציה שכל אחת מספרת סיפור משל עצמה על המציאות. יש קונוטציות שאנחנו לא מודעים אליהם. הסיפור ישנו, המציאות לא קיימת. איך לספר סיפור?
לסיפור יש מספר ונמען שיש הסכמים בניהם אודות אופיו של הסיפור. ההסכמים חלקם גלויים וחלקם (ורובם) סמויים. כשאתה מביא את המספר לידי ביטוי אתה מערער על הריאליזם של הטקסט, כל מספר שיודע הכל. עצם העובדה שהסיפור מגיע מגורם אנושי הוא בעיה כי תמיד נחשוב שיש לו אינטרס. המציאות היא סיפור מנקודת מבט מסוימת. איזה מספר זה? כלומר מהי נקודת המבט? יש מספר כל יודע/מספר מהימן ששולט בכל הטקסט ויודע מה היה בדיוק. מהצד השני יש את המספר שיודע הכי פחות, מספר לא מהימן שיכול להיות כזה כי נקודת התצפית שלו מעוותת, כי הוא מטורף, מתוודה, בעל אינטרס. בנוסף יש את המחבר שחתום בשמו על הטקסט.
מנגנון הסיפור הוא מתוחכם. יש תחבולות סיפוריות. סיפור טוב הוא זה שייקח בחשבון את הדברים שידועים כמוסכמה לפני שהסיפור נכתב. אצל היוצר החדשן יש מספר אחר או לפעמים כמה מספרים. מהו טקסט טוב? זה שמצד אחד מסתמך על מוסכמה כדי ליצור תקשורת בסיסית ואז מפתיע אותו ולוקח אותו מעבר למוסכמה למשהו חדש. אם הוא יהיה לגמרי חדשן איש לא ישמע לו כי אף אחד לא יודע מה הוא רוצה להגיד.
הבחנה בין מספרים: מהימן או לא מהימן. הבחנה בין מספר בגוף שלישי (יותר מהימן) לבין מספר בגוף ראשון. אפשרות נוספת היא הכנסת מספר או אלמנט אחר של הולכת שולל את הקורא, מחליף את המספר באמצע הסיפור כשפתאום הקורא רואה שמהספר מדבר כאילו הוא יודע אבל הוא לא יודע כלום. שינוי כללי המשחק אבל לא לספר שהם השתנו.
יש להבחין בין שני סוגי סיפורים: (מתוך מאמר הנאת הטקסט)
1 .      הסיפור של ההנאה- יש בו גבולות ומידתיות. מתאים לבורגנים כי הם רוצים ליהנות ולהמשיך בחיים שלהם. טקסט שמביא מוסכמות ידועות לקהל ולמחבר. קל לקרוא את זה. הוא ליניארי ומרגש על סמך תבניות שאתה כבר רגיל אליהן ומוכנות מראש. קרוב לריאליזם, יש לו פורמט ידוע מראש.
סטודיום. המספר יהיה כל יודע שנותן את כל התמונה. טקסט הומוגני. הולך על ההדחקה של האחר והאחר לא בפנים אלא בחוץ ואתה מתקיף את האחר שהוא בעצם אתה.
אם האחר בחוץ הוא לא מאיים. את האחר שבתוכך אתה לא יכול להרוג.
2.      הסיפור של העונג- הטקסט שפורץ דרך, העונג הוא חזק יותר.
הטקסט שמבלבל את הקורא. אתה לא יודע איפה המספר, הוא מחליף גופים באמצע הטקסט לפעמים הוא יודע הכל ולפעמים לא. טקסט הטרוגני. האחר הוא הלא מודע שלנו, אנחנו מייחסים לאחר דברים שיש אצלנו.
במציאות זה תמיד תערובת של שניהם. הטקסט האידיאלי הוא זה שמשחק בין הנאה לעונג.
‏יום שלישי משפטים נובמבר 2011 שבוע 3
אינטרטקסטואליות –יצירה אחת משוחחת עם יצירות אחרות. טקסט אחד מצטט טקסט אחר. זה מאפיין בעיקר סיפור בעידן הפוסט מודרני שם הטקסטים הם קולאז'ים של טקסטים אחרים. בלב פראי למשל יש סצנה שבה ניקולס קייג משתחרר מבית סוהר ואז באים אליו אנשים ומרביצים לו ובא לעזרתו כדור פורח אדום- פיה טובה שבאה מהמקום שאמרו בקוסם מארץ עוץ.
קטע מספרות זולה: שם גון טרבולטה נכנס למקום ויושב עם מישהי. המקום הדמויות והעלילה נמצאות בקונטקס של המון טקסטים.
הם נמצאים במקום כמו 'מועדון שעווה עם דופק', יש שם מלצר שהוא זורו, מרלין מונרו. העיצוב של המקום הוא מהפיפטיס. השם של הטקסט הוא ירידה על תרבות. אם אין לך ידע תרבותי מסוים אין לך דרך לדעת את זה ואתה לא יכול לדעת את זה. מבחינת הדמויות, הדמות של הבחורה מבוססת על דמות של סרט שהיה בעבר מ64 שגם היא מבוססת על דמות אחרת שהייתה כבר בספר. היא שואלת אותו אם הוא יכול לגלגל לה סיגריה והוא עונה לה בקאוגירל שקשור לסרט שהיא כיכבה בו בעבר. הגבר מגיע לרחבת הריקודים שם זה מזכיר את הסרט שיגעון המוזיקה שם הוא רקד גם כן. הסדר של הדברים של הישיבה, הזמנה, שתיקה ואז ריקוד היה בסרט קודם של הבמאי מסרטו של ז'אן-לוק גודאר "חבורה נפרדת" (Bande a Part – כשם חברת ההפקה של טרנטינו). יש יותר ויותר העתקים והכל מבוסס על נורמות והתנהגויות צפויות מראש שזה סוג של אמירה על המציאות ועל אנשים. בחיים אנחנו מחקים תבניות קיימות, גם הדמויות והאנשים עצמם בסרט הם חיקוי של דמויות אחרות. כשבדיון מצטט בידיון. יש פרדוקס, מצד אחד כדי להבין את העוצמה המענגת של הסרט צריך לדעת דברים קודם, ידע תרבותי קודם ואז זה טקסט של הנאה אבל אם אתה מזהה את הטקסט של ההנאה אתה שואל שאלות כמו האם זה מחקה סרט אחר ואז אתה עובר מטקסט ההנאה לטקסט העונג. כשאנשים שותקים הוא לא נותן להם רק לשתוק אלא הוא מוריד את הפסקול. הוא אומר לצופה שמה שאתה רואה זה לא שתיקות בין אנשים אלא שתיקות בקולנוע.
http://www.youtube.com/watch?v=B9XAi7xYOwQ&feature=related – לינק לקטע הרלוונטי מהסרט חבורה נפרדת.
טקסט מענג הוא אינטרטקסטואלי. קולנוע מתוחכם, קולנוע רפלקטיבי אומר לנו כל הזמן זהירות קולנוע. הטקסט המענג מכריח אותנו להסתכל במה שאנחנו לא רוצים להסתכל. קטע מהקוסם מארץ עוץ: הפתיחה בשחור לבן מראה את החיים בקנזס סיטי. מראים אותה הולכת בשביל שאחר כך יהיה השביל של האבנים הצהובות. היא הולכת לספר לדודים שלה מה מישהי עשתה לכלב והם אומרים לה שהם עסוקים. אז היא פונה למישהו אחר שגם אומר את זה. דמות של מישהו שאומר שאין לה שכל ויש לה קש בראש. דמות אחרת מדברת על אומץ וכשהיא נופלת אל דיר חזירים הוא ניגש ומציל אותה, מפגין אומץ. אומרים לה להפסיק להתרגש מכלום. היא שרה על מקום אחר שאין בו דאגות השיר של over the rainbow. ואז מראים את הרעה רוכבת על האופניים כמו המכשפה הרעה. היא רוצה להרוג אותו דורתי קוראת לה מכשפה רעה. אחרי הטוויסטר היא מתעלפת ומתעוררת כשהיא באוויר בבית והיא מסתכלת מהחלון וזה נראה כאילו היא צופה בסרט. היא רואה את האישה הרעה נהפכת למכשפה הרעה. הדלת היא המקום של הגבול, מקום לימינאלי של גבוליות. היא פותחת את הדלת והיא בארץ עוץ. זאת הסצנה הראשונה בהיסטוריה של הקולנוע שיש צבע. ישנה חתרנות ביחס לחוסר התאימות בין דבריה של דורתי על הבית ועל מה שבחצר ביתך לבין העוינות של הבית שלה בקנזס (אשר מוצג בשחור-לבן לעומת הזוהר של עוץ).  בסרט "הקוסם מארץ עוץ" ניתן לצפות אונליין דרך הלינק הבא – http://movie2s.com/watch/187843/The_Wizard_of_Oz_(1939).html ‏יום שלישי 22
נובמבר 2011 שבוע 4
הסרט הוא סיפור קלאסי בעל שלושה שלבים מרכזיים בעלילה:
1.      בעיה המהווה מניע – בסרט ישנה יציאה לדרך בגלל בעיה. רוצים לקחת לה את הכלב ואין לה שם חיים טובים, היא נמצאת בקרב אנשים רעי לב, החברה שם קמצנית ומנוכרת וקפיטליסטית- קיום המשק. היא חיה בדמיון ובטבע והם מייצרים כל הזמן. יש לה קונפליקט מול אנשי קנזס סיטי ולכן היא יוצאת למסע המתואר בשביל האבנים הצהובות המציגות אפשרויות של פיתרון, אלטרנטיבה. גם בזמן המסע יש קונפליקטים שמניעים אותך להמשיך לצעוד קדימה.
2 .      השיא- השיא הוא הפגישה עם הקוסם שנותן לכל אחד את מה שהוא מבקש. הוא נותן לאיש הפח, לדחליל, לאריה ובסוף דורתי שואלת מה איתה, הוא שואל אותה מה היא רוצה והיא אומרת שהיא רק רוצה לחזור הביתה. זה נשמע –