‏יום שלישי 06 מרץ 2012 שבוע 1
אוטנטיות באח הגדול מנקודת מבט נרקיסיסטית. בעבודה ננתח משהו כנרקיס. משהו שכולם מכירים. איך זה נרקיסיזם, איך זה נראה, וכו'.
‏יום שלישי 13
מרץ 2012 שבוע 2
משל המערה המטרה הייתה לשנות את הדרך בה הם רואים את עצמם באופן רגיל. אנשים קשורים בשלשלאות במערה המסתכלים אל תוך המערה ורואים צללים מהאור שבחוץ העובר בין החומה שאליהם הם קשורים. הם לא רואים כמעט כלום גם לא את מי שלידם אלא רק את הצללים. מאחורי החומה יש אש. מעבר לחומה יש אנשים שסוחבים כדים ובעלי חיים אל מעל החומה ומשמיעים קולות. הם חושבים שהצללים הם אלה שעושים את הרעשים. הוא מנסה להסביר שיש יחס בין החומה לבין האנשים כשהיא המשפיעה עליהם. אפלטון מתחיל לדבר על הדרך של הייסורים. אדם משתחרר, משהו הכריח אותו להשתחרר (לפתע), לא מספק אותו לחיות את חייו דרך הדימויים והוא מבין שהצל זה לא הוא ואין לו יחס לדבר הזה. הדימוי שהוא רואה זה לא הוא. הוא מתחיל להתקדם לכיוון האור ואז האור מציק לו בעיניים והוא לא רואה. המחיר בלהתנתק מהדימוי הוא לא לראות יותר טוב. זה לא לעבור לדימוי אחר אלא אין שם כלום, מקום שאי אפשר לתפוס. אין מסומן, יש משהו שאין לו משהו מאחוריו, שלא ניתן למשמעות. איך אפשר להיות במקום בו המובן לא מובן, אין במה להיאחז. הוא אומר שהמחיר לראות שזה לא אתה זה לדעת לא לראות. האור גורם לנו לכאב. האיש מסתכל על הבבואה שלו במים, מסביר שאי אפשר להתנתק מהדימוי לגמרי אבל צריך לפתח יחס חדש אליו. כשאתה מבין שהדימוי הוא לא אתה אבל הוא חלק הכרחי מעצמך. האני מורכב מהמון חלקים, אני צריך להיות ביחס לחלקים האלה. אם אני לא מבין איך אני נראה זה סוג של אוטיזם, הצד השני של הנרקיסיזם של הנתק מהעולם. שניהם הם נתק מהעולם. אנו חווים כאב כי האור מסנוור אותנו כשאנחנו רואים את המקום אנחנו רואים ששיקרו לנו. השאלה היא לאן ללכת, לראות עוד אור ואנשים המאירים אנשים אחרים, סימולכרה- דימוי של דימוי, אין דימוי מקור. המבט של מי שבפנים תלוי בצללים. כשהוא יוצא והוא מסתכל אחורה זה כבר לא מדבר אליו כי הוא כבר הבין את זה ואין לו מה להרוויח מזה. מה שמעניין אותו הוא מה קורה באור האחר.
הצללים היא המציאות שלהם, הוא חושב שהוא זה שמופיע שם. הוא רוצה ללכת לאור ולראות מי עובד עליו שם. בדרך החוצה אין לו על מה להישען כי אין לו טוב ורע, יפה ומכוער, לא המוסר ולא האסטטי, שום דבר היכול להכתיב לנו את המחשבה, התשוקה והרצונות שלנו, רגע של חרדה עמוקה. החרדה גם הגוף לא מרגיש כמו עצמו ואי אפשר להישען גם עליו.
הרגע של היציאה מלא בסבל. כשהוא מגיע לקצה של המנהרה הוא מסנוור מהאור מהשמש. הוא מסתכל על אור כל כך חזק שהוא מאבד את הראייה להרבה זמן והחרדה שלו בשיאה, שיא ההערה הוא כשאתה רוצה למות. העיניים מתחילות להתרגל לאור ואז הוא מגלה את האמת, האמת שמתגלה לו היא שהבחוץ הוא האמת. המערה היא השקר. הוא רואה את הצל של עצמו, הצל ממשיך להתקיים. הוא מבין באיזה אופן הצל מגיע להיות, האופן שבו הוא מוטל על העולם. הוא  מבין איך האני שלו מתקיים בעולם, האני מתקיים בעולם כצל. פרויד מצטט את זה בתוך אבל ומלנכוליה ומשתמש במטאפורה הזו כדי להסביר את רגע השיא אצלו. האמירה של אפלטון נוקשה יותר, הוא יותר רדיקלי. אפשר להגיד שהשמש היא המוסכמות החברתיות, אני חושבת על עצמי דרך החברה. משל המערה הוא קצת כמו הקולנוע. האור, השקופיות והמסך. הוא לא רוצה שנשב בקולנוע אבל קשה לנו לצאת מהקולנוע, מהפורמט הזה שמאפשר לנו לראות תמצית בצורה מסוימת. להשתחרר מהפורמט כרוך בסבל נוראי. אנו כבולים בשלשלאות לפורמט. יש כאן תשוקה ודימוי, אם מישהו מטמיע את התשוקה שלך לגבי דימוי מסוים קשה להרגיש שהוא לא שלך. תשוקה תרבותית ומבנית, סוג של ארוטיקה. הוא מראה שאנחנו אוהבים לראות את התשוקה שלנו על המסך וקשה לנו להפנות את המבט ממנה. זהו האגו. להישאר בעולם שכולו עובדות זה להישאר בעולם בו דימוי ומציאות הם אחד. כשעושים רווח אנו רואים שיש המון מבנים שהתרבות מחזיקה בשבילנו.
דודו טופז למשל, האופן שבו הוא אוהב את עצמו מוקרן לעולם. אהבה עצמית זה לאו דווקא אם כיף לך עם עצמך אלא מה הפורמט דרכו אני אוהב את עצמי. האם אני אוהב את עצמי איך שאני נראה בעולם, כי אני יכול לראות את עצמי גם בלי היחס הזה. הפורמט הבסיסי ביותר הוא של אפלטון לפני
5 00 שנה. להיות אנחנו זה לחיות את הדימויים האלו, הלבוש שלנו, האנשים שאנו בוחרים להיות איתם. קשה להפריד בין הדימויים שלימדו אותנו וחיינו בתוכם לבין מה שאנחנו צריכים.  אנו יודעים למה אני זקוקים אבל לא מה אנחנו צריכים. תרבות מקפידה לפרש לנו כל דבר. אתה …