חזרה והכנה למבחן, סיכום כל הקורס

אפלטון תפיסת האדם: האדם הוא יצור תבוני. האדם הוא טוב וכל אדם יכול לצאת “מהמערה”. אפלטון מאמין כי בני האדם ניחנים בשלושה תכונות עיקריות מולדות:
תאווה, אומץ לב ותבונה. התכונות האלה טמונות בכל בני האדם, אך לכל אדם קיימת תכונה אחת שהיא הדומיננטית. לפי אפלטון אדם טוב הוא אזרח טוב, ואזרח טוב הוא אדם טוב.
תפיסת השליט: אפלטון רואה את אתונה המושחתת שלוקחת את מורו סוקרטס, הפילוסוף החכם, בעל המידה הטובה והמוסר ומוציאה אותו להרוג, הדבר מוציא את אפלטון מדעתו, ויש שאומרים שזהו אחד האירועים המכוננים בחייו ועל כן אפלטון גורס כי, בכדי להבטיח סדר מדיני נבון וצודק, יש להשאיר את הנהגת המדינה בידי הפילוסופים שתוכנתם המולדת היא התבונה.
שכן בזכות הכרתם בעולום האידאות והעובדה שהם ניחנים במידה הטובה, המוסר, החסד, הרחמים, אהבתם שלא יודעת שובע לחוכמה ושאיפתם לצדק וחיפוש האמת. (מי שולט ובזכות מה שולט?) אפלטון טוען שהשליט חייב להגיע מן האליטה, הפילוסוף האריסטוקרט שהוא נצר לשושלת מן השכבה האליטיסתית, ושכוח פוליטי חובר לפילוסופיה. הפילוסוף שולט בזכות חוכמתו והכרתו באידאות. שלטון הפילוסופים לפי משנתו, יבטיח ויביא לשלטון צדק שיתרום למימוש האושר והפוטנציאל של האזרחים, ואיתה גם ההרמוניה במדינה הטבעית, ולכן מן הראוי שהפילוסופים יעמדו בראש המדינה, ולא רק בזכות תבונתם המולדת אלה גם בזכות הכשרתם ארוכת השנים הם השליטים האולטימטיביים. אפלטון, גורס כי השליט חייב להיות מבוגר ומלומד אוהב חוכמה. השליט הוא בלתי מוגבל. האידיאל האפלטוני: פילוסופיה ועוצמה חוברים יחדיו, מי שיודע – מנהיג ומחנך.
שוויון:
החירות והשוויון מושגים אצל אפלטון באמצעותה ותיווכה של המדינה האידיאלית. כאזרחים במדינתו של השליט הפילוסוף האדם כפוף אכן לסדר הטבעי, אולם זוהי כפיפות הנעשית באופן מודע, מתוך אהבה לסדר הטבעי ורצון לכוננו עלי אדמות.
מבנה המדינה:
המדינה האידיאלית לפי אפלטון  – האוכלוסיה מתחלקת לשלושה מעמדות:
1.      הפילוסופים – בעלי התבונה (זהב). 2 השומרים – בעלי אומץ הלב (כסף) 3. בעלי המלאכה – המייצרים בעלי התאווה (ארד).
לפי משנתו של אפלטון המדינה הנכונה והאידיאלית מושגת בכך שכל אחד ממלא את תפקידו בחברה על פי תכונתו המולדת, בתוך כך האדם ממש ומגשים את טבעו האמיתי. הצדק במדינה הטובה והנכונה וכל זאת מושג בזכות כך שכל אחד ואחד תורם את חלקו לחברה ומממש את התכונה הדומיננטית שבו.
הפילוסופים מנהיגים ומחנכים, השומרים משרים ביטחון ומגנים ובעלי המלאכה מייצרים, בתוך כך נוצר שיתוף פעולה פורה ויחסיי גומלין בין האזרחים ורק כך תתקבל המדינה הנכונה והצודקת על פי משנתו של אפלטון. אפלטון רואה את מודל המדינה, כמודל קשיח ואחיד (דוגמטי) שאינו עובר שינוי.
צדק חברתי/מדיני: צדק חברתי על פי משנתו של אפלטון יתממש במדינה הטבעית והצודקת, וזאת רק כאשר כל אחד ואחד מהאזרחים יממש את היעוד שלו בחברה. היעוד נגזר מתכונותיו המולדת, כלומר הפילוסופים התבוניים ינהיגו את המדינה, השומרים האמיצים ישמרו ויגנו על המדינה, ובעלי המלאכה ייצרו ויענו על צורכי החברה, בתוך כל אלה נוצר שיתוף פעולה פורה ויחסיי גומלין בין האזרחים.
ובזכות כך שהאזרחים יממשו את היעוד שלהם בעולם הזה, כך גם יתממש הצדק במישור והאישי והציבורי בתוך המדינה הצודקת. אפלטון שטח את משנתו ב”פוליטאה” ושם הוא גרס כי הצדק הולך יד ביד עם הגשמת היעוד של האזרחים ומתגשם רק שסדר מדיני מסויים זה מתקיים, וזו ולפי ראות עיניו היא המדינה האידיאלית. תפקידה של המדינה היא לאפשר ולעודד את בני האדם להגיע  אל האריטה ((arete ולפתח את “החיים הטובים” ואת המוסר באדם.
לפי אפלטון צדק הוא סדר מדיני מסוים. התוצר האישי של צדק הוא שכל אחד מן האזרחים ממלא את תפקידו לפי תכונותיו המולדות על הצד הטוב ביותר.
מתודולוגיה: אפלטון חוקר לאור האידאות, האידאה (צורה) לפי אפלטון היא דבר לא מוחשי, אנו לא יכולים לראות אותה או לגעת בה אבל אנו יודעים שהיא שמה והיא קיימת בעולם “האידאות”. האידאות הן המהות, הצורה המוחלטת הטהורה והנצחית של כל דבר ודבר והיא מתגשמת ובאה בכל מיני דרכים וצורות אך הן אינן חומריות ומוחשיות. תורת האידיאות מסבירה לנו שבעצם אם עד היום הבנו שצדק מאופיין במערכת יחסים בתוך הנשמה, כעת אנו מבינים שצדק הינו ישות עצמאית מחוץ לנשמה. שזה אומר בעצם שנפש האדם היא לא מידת הצדק. אלא שהיא מחוצה לאדם, האדם נשפט על ידי מידת הצדק שהיא, קבועה וחיצונית לו.  מבחינת דרכי החקירה אפלטון האמין בדדוקציה כלומר, לבדוק/לחקור מן הכלל אל הפרט, והחזיק גם בתפיסה רציונאליסטית – התבונה מובילה אותנו לאמת.
שותפות: אפלטון מבטל את מוסד המשפחה ואת הקניין הפרטי בקרב הפילוסופים והשומרים, מפני שהוא מאמין שעליהם לחיות חיי רוח נטולי חומריות. “קומוניזם אפלטוני” – רצון שהמעמד העליון, שאינו אינטרסנט וישקף את האוניברסליות לכן הוא דיבר על חיי רווקות, ללא נכסים, ללא כסף.
רצון לשיוויון.
אריסטו תפיסת האדם: טבע האדם הוא בר שינוי ודינאמי לטוב ולרע, אריסטו טען בניגוד לאפלטון טוען שלא בהכרח האזרח הטוב והאדם הטוב הם זהים, כלומר אדם טוב הוא אזרח טוב ומאידך אין בהכרח שאזרח טוב הוא גם אדם טוב. ארסיטו האמין כי הברברים והעבדים נולדו כבעלי יכולת גופנית בלבד, לעומת זאת היווני נולד עם פוטנציאל או יכולת השתכללות ברת מימוש באמצעות המאמץ האישי. אריסטו האמין כי האדם אינו אדם מבלי לחיות חיים חברתיים/מדיניים…