א.  ערב הסעודית – ממלכה על פי התהום  1964-1953
במהלך ימי שלטונו של המלך סעוד בן עבד אל-עזיז ב"ממלכה הערבית הסעודית"  (1953-1964), עמד בית המלוכה בפני דרך ללא מוצא. למרות עלייתו החלקה של סעוד לשלטון בנובמבר 1953, לאחר מותו של אביו אבן סעוד אבן עבד אל-עזיז, הוא נתקל כבר בראשית שלטונו בשורה של אתגרים ואיומים מבית ומחוץ, אשר ערערו את יציבותו של בית המלוכה. המלך סעוד התקשה להתמודד עם בעיות אלה, בין השאר בגלל שלא היו לו היכולות והכישורים המתאימים לניהול הממלכה, אף כי יש לציין כי האירועים בפניהם עמד היו מן הקשים שבתולדותיה. שלא כמו אביו הכריזמטי, נעדר סעוד כישורי מנהיגות וניהול. ואולם, בדומה לאביו, היה פזרן בלתי נלאה, עשה באוצר המדינה כבשלו, נהה אחר נשים ונישא יותר פעמים מכל אחיו. לצד בעיית המנהיגות שלו, סבל המלך סעוד משורה של מגבלות רפואיות אשר הלכו והחריפו עם השנים וחייבו טיפולים רפואיים ממושכים מחוץ לגבולות הממלכה.  על רקע חולשותיו אלו של סעוד, בלט יורש העצר פיצל בכישוריו האישיים ובמנהיגותו. מגיל צעיר יחסית נשא פיצל בתפקידים רשמיים בממשל הסעודי ועסק בהצלחה בפעילות דיפלומטית ומנהלית. בתפקידיו אלה גילה יכולת מרשימה כמדינאי, כריזמה אישית וכישורי ניהול. אף שהתבלטותו בזירה הפנים-סעודית ובזירה הבין לאומית לא סייעה לפיצל ולא היה קונצנזוס רחב להצעה להמליכו למלך, הוא היווה איום על המשך שלטונו של המלך והצלחותיו הקשו על סעוד לבסס את סמכותו בבית המלוכה. סוגיית המלוכה והירושה הייתה ועודנה, עניין רגיש ומורכב אצל הסעודים, שכן בערב הסעודית המלוכה אינה עוברת בירושה אלא במעין החלטה דמוקרטית של מועצת משפחת המלוכה, הבוחרת את המלך מבין אלפי נסיכי בית המלוכה. בתחילת 1954, על רקע ביקורת פנימית הולכת וגוברת מבית כנגד המלך, מינה סעוד את                                                                                                                              יורש העצר פיצל לעמוד בראש מועצת השרים. גוף זה הוקם על ידי המלך אבן סעוד אבן עבד אל-עזיז טרם מותו, אז מינה את שני בניו הבכורים, סעוד ופיצל, לנשיא וסגן נשיא של המועצה. נראה כי סעוד השכיל להבין כי במצב אליו נקלע מוטב לו שייצור ברית של שיתוף פעולה עם פיצל ולא יתעמת עימו, מה גם שמהלך שכזה עשוי להפחית את הביקורת שנמתחה על משטרו מבית. במקביל, כדי לא להפקיר עצמו יתר על המידה למועצת השרים, שכר את שרותיהם של יועצים חיצוניים וזרים, כפי שנהג אביו לעשות, כדי שיסייעו לו באופן אישי, לנהל את ענייני הממלכה. ברור היה מלכתחילה כי לא היה בצעדים אלה של שכירת יועצים, שנעשו למראית עין, כדי לשפר באופן משמעותי את ניהול ענייני הממלכה, והביקורת הפנימית הלכה וגברה, בעיקר מצד גורמים פוליטיים רפורמיסטיים ומהפכניים מתוך בית המלוכה.  ** העבודה אינה כוללת רשימה ביבליוגרפית