תחילה יפורטו תהליכי הניהול הציבורי החדש.
הניהול הציבורי החדש זה אוסף רעיונות, ניסויים, עשייה ושינויים שנעשו בין מדינות שונות, אוסף של טכניקות שנכפו על מדינות באמצעות ארגונים בינלאומיים, אוסף הרעיונות הזה לא מתגבש לידי מודל סדיר וברור כמו במודל של וובר. הניהול הציבורי החדש הנציח חזון של מנהלים במגזר הציבורי כיוזמה המחקה את ערכי המגזר העסקי (דנהרט, 2000), והתנאים שהובילו לניהול זה הינם: צמצום הביורוקרטיה.
כשמקצצים בביורוקרטיה, השירות יורד, ובמקרה שלנו אנחנו (הציבור) המשרתים ובעלי ההון הם המלך. הביורוקרטיה תמיד תהיה נוקשה אך לא נוכל למחוק אותה לגמרי.
האידיאולוגיה השתנתה, הניהול הציבורי בא להקטין את המינוסים של הביורוקרטיה הקשה, הסחבת, הטרטור, את היעדים הקונטקטואליים. והניהול הציבורי החדש בא על מנת להתמקד ביעילות כלכלית על ידי ניהול מדעי ומובהק. האדם הוא לא רציונאלי הומניסטי אלא יותר אינסטרומנטלי, יותר טכני, מתעניין יותר בכלכלה, בניהול סדר ופיקוח ופחות באדם האזרח.  הגלובליזציה: התפתחו גורמים של ליברליזציה כלכלית, הסרת חסמים בפני ההון, ומידע נגיש. הגבולות חדירים יותר לידע, להון ולבני אדם. יש יותר חבירה להון על חשבון ארגוני עובדים. תנאי נוסף הוא הניאוליברליזם.
הניאוליברליזם לא מצדד בזכויות אדם אלא בחופש ההון. זוהי תפיסת עולם פוליטית ולא כלכלית. מדינת הרווחה יותר ממוסחרת, אנו נותנים יותר דגש לבעלי ההון. ויש גם את ההפרטה, שזו הקנאה למה שקורה במגזר הפרטי. הפרטה פירושה הגברת ההסתמכות על מוסדות פרטיים