בארת במאמרו רוצה לחקור את הכוח של המסר החזותי והמסר הלשוני כיצד נקבעת משמעות הדימוי שלהם בקשר התרבותי, על מנת לענות על שאלה זו הוא בחר בפרסומות כתחום שבו המצפינים מקפידים על הדגשה חד משמעית של המסרים כלומר המשמוע הדימוי נעשה במכוון. בארת יישם את הניתוח סמיוטי מבני לראשונה על תוכן פופולרי.
א.      המפרסם נצמד לייצוגים ודימויים מסורתיים של מיניות, יש נטייה לעולם הפרסום להיצמד לסטריאוטיפים של נשיות וגבריות ,כך עולם הפרסום מלמד את הקהלים שלו מהי נשיות וגבריות, כלומר בעלי ההון השולטים בחברות משפיעים על התפיסות של הקהל כיצד לתפוס את הדימויים הגבריים והנשיים, מה טוב ומה רע, בהתבוננות על כתבי העת הם הבחינו ב4 מצבים בעניין הייצוג בפרסומות הפונות לנשים 1-איך מיוצג הגבר: אידיאל הגבריות הגבר מאצו  2 איך מיוצגת האשה:
"כאידיאל הביתיות" אמא ורעיה "אידיאל היופי" אשה זוהרת מטופחת "אידיאל אשה עצמאית" קרייריסטית ב.       כלומר שני המאמרים הציגו תפיסה זהה שתכני התקשורת הם טקסים חוזרים שנוצרים על ידי אנשים שפועלים תחת אילוצים תרבותיים וסמליים ובכך בני אדם  חווים את מערכת הכללים שעל פיה פועלת החברה שבה הם חיים,בני אדם משתמשים בתקשורת ההמונים כדי לספר לעצמם את מה שהם כבר יודעים ובעזרת כך התרבות נשמרת לאורך זמן