מבוא:
לצלם משמעו, ליצור יחס מסוים על העולם, יחס דמוי ידע ולפיכך דמוי עוצמה. התצלום מהווה עדות שאין לערער עליה, המאורע אכן קרה אך הוא ניתן לעיוות. תמונות מצולמות אינן נראות כתיאורים של העולם אלא יותר כחלקים ממנו, מיניאטורות של מציאות שכל אחד יכול לעשותן כרצונו. אם כך, עבודת הצלמים אינה שונה מן האומנות, מהעבודה הכרוכה בציורים ורישומים. בעודם מעוניינים לשקף את המציאות הם נתונים להצגה מוסכמת מתוך זווית ספציפית. הצלמים קובעים את קני המידה שלהם, מה לצלם ואיך לצלם. בנוסף, בכל שימוש במצלמה מאפשרת הטכנולוגיה התבוננות שונה על העולם והצגתה לנמען. נוכחותן של המצלמות מרמזות באורח משכנע שהאירועים מורכבים מזמן ולהיפך. כמו כן, מאורע צילומי משמעו ראוי לצילום לכן האידיאולוגיה היא שקובעת מהו המאורע. אם כך, לא תוכל להיות עדות צילומית למאורע אם הוא לא כונה בשם ולא אופיין. במהותו הצילום הוא פעולה של אי התערבות באירוע אך עצם הפעלת המצלמה, השליטה במצלמה וההחלטה מבחינה ויזואלית מה יכנס לתחומי הצילום, הינה השתתפות בפני עצמה. אם כך, מעשה הצילום הוא יותר מהתבוננות פיסית. (סונטאג, 1979).
בהתייחס למשמעות המצלמה והצלם שאינם נתפסים כפאסיביים, אדון בעבודתי על תצלומים של רחוב "שדרות רוטשילד", הידוע בעיר תל אביב, בשלוש תקופות שונות. כחלק מניתוח הצילומים אציג דימויים חזותיים המייצגים את הרחוב המוכר תוך ניסיון לפענח את כוונת המוען בהעברת המסר אל הנמען. אנסה לחשוף את קהל היעד ולאמוד את הרבדים הגלויים והסמויים המיוצגים בדימויים החזותיים, כל זאת תוך התייחסות להתפתחות הטכנולוגית של עידן הצילום העשויים להשפיע על יצירת הדימוי הצילומי. העבודה מחולקת לשלושה חלקים:
שדרות רוטשילד במאה ה-19, שדרות רוטשילד בראשית עידן הציונות ושדרות רוטשילד בימנו. ראוי לציין כי התצלום במאה ה-19 הינו מסוף התקופה, לפיכך הפרשנות תהיה על הגבול בין תקופת המאה ה-19 לראשית עידן הציונות.