בימינו מקובל לחשוב כי חכמת(תיאורית) ארבעת היסודות התגלתה במאה החמישית לפני הספירה על ידי הפילוסוף היווני אמפדוקלס. אריסטו בעקבותיו, פיתח את התיאוריה וראה בארבעת היסודות (עפר, מים, רוח ואש) את אבני הבניין  הפיזיקאליות שמהן בנוי עולם החומר. אך מסתבר שמקורה של תיאוריה זו הוא דווקא במסורת ישראל, עוד מבריאת העולם. וכמו כן, רבים מגדולי ישראל (הרמב"ם, רס"ג ריה"ל ועוד) התבססו על יסודות אלו בכתביהם. לפי היהדות, מעבר למשמעות הפיזיקאלית עליה מדברים היוונים, לארבעת היסודות ישנה משמעות רוחנית לכל אדם. בכל אדם קיים שילוב של ארבעת היסודות, אך עם יסוד אחד דומיננטי יותר המשפיע על תכונותיו האישיות של כל אחד. ההנחה היא כי השתייכות ליסוד מסוים הינה מוחלטת ונקבעת לפי המזל בו נולד האדם. יסוד דומיננטי זה לא רק קובע את אופיו של האדם אלא גם מעיד על הפוטנציאל הגלום בו. בכל יסוד ישנו צד שלילי וצד חיובי שהאדם יכול לנצל אותו כדי לצמוח. על האדם מוטלת החובה לשאוף למימוש הצד החיובי ביסוד ולתקן מידותיו הרעות שבבסיס הצד השלילי.