תקציר לדוגמא:
שיעור 1
היום ניתן כמה דוגמאות לאופנים בהם אנו צורכים דימויים ומפרשים אותם, ולקשיים שעולים כתוצאה מפרשנות של דימויים אלו. בעיקר קונפליקטים של עמדה וקונפליקטים אתים. אנו גם בוחנים את היחס בין הפן האתי לאסתטי. נביא דוגמאות ממדיה שונים:

1 .
סרט דוקומנטרי, "גריזלי מן", 2005, במאי וורנר הרצוג.  בסרט זה הבמאי הסתייע בהפקה בערוץ דיסקברי, כדי להציג על המסך את הגרסא של סרט אליו הוא נחשף, בעקבות כך שהתגלו לו 100 שעות צילום, שצילם טימוטי, בחור שמכונה גריזלי מן. הוא וחברתו בילו 13 קיצים בפארק באלסקה שיש בו דובי גריזלי. טימוטי הוא אקטביסט שלחם למען דובי הגריזלי, וב5 הקייצים האחרונים שהם בילו באלסקה שם, הצטרפה אליהם החברה שלו. הוא צילם ווידאו עם דובי הגריזלי שאהב והשקיע בהם.
הבלתי נמנע היה, שכשהם חזרו לאלסקה, לאחר שנטשו את המקום, התרחשה התקפה של הדובים עליהם והם נהרגו. הבמאי מגלה חומרים לא ערוכים שטימוטי צילם בזמן ההתקפה של הדובים- פוטאג'.
הכובע של טימוטי כיסה את המצלמה ורק האודיו פעל. אז היה להרצוג את ה5 דקות האחרונות של חייהם של טימוטי ואמי. הוא יצר סרט שבליבו יש דוקומנט חסר, הרגע של המוות שלהם שלא מצולם. הרצוג גם לא משמיע את זה, אלא נותן לנו לחשוב מה היה שם. הסרט מורכב משעות הצילום של טימוטי וגם מראיונות עם הסביבה הקרובה שלו. אז מהי המשמעות להשמיט את החלק הזה? של לא להציג את הרגע משפה אנושית לשפה לא אנושית?
זה נוגע לשאלה של האם יש כאן העלאה באוב של רוח הרפאים של טימותי, שיש שיגידו שהוא חצה גבולות רבים של האנושי, והאם הוא ידע שמי שיראה אותו זה קהל של רוח רפאים כי הוא יהפוך לכזה? אנו עוסקים בשתי שאלות: 1. האם צריך להציג את הדוקומנט החסר הזה? הרגע בו הגריזלי מן יצא מגבולות עצמו ונהפך להיות מי שמשמיע צרחה חייתית. 2. אם כן ואם לא, מה זה אומר על ההליכה של הסרט מעבר לגבולות האנושי לעבר המוות, שכמובן אי אפשר לתאר אותו.
בסרט זה יש התייחסות לגבולות הרפרזנטציה- מה ניתן ומה לא ניתן להציג. הפחד מהמוות הוא זה שמוביל את הרצוג במובן מסוים לתרבת את הוידיאו הזה, לעשות לו סובלימציה (עידון), לעטוף את הרגע האחרון הנוראי בפרשנויות, זוויות, צילומים. אנו יכולים לדמיין את הרגע הזה כדי לעשות סובלימציה לפחד שלנו מהמוות. ישנו פרדוקס של מה להראות ומה לא להראות, ומה היא הבעיה האתית הכרוכה בכך. מהרגע שקיבלנו את הכותרת והוא מתחיל לדבר, אנו כבר יודעים שהוא איננו, אנו צופים בסרט כשאנו יודעים משהו שטימוטי לא ידע.
בסרט, טימוטי אומר שאם הוא יראה חולשה הוא ימות, רואים את המרחק שנחצה בין האנושי לפראי כשהדוב נוגע באצבע שלו. החיות בסרט מציגות סוג של חירות שלא פוגשים בקולנוע. זו אחרות שלא ניתנת למניפולציה, זה לא תוכים מדברים. כלומר הם לא אובייקטים ולכן לא יכולות לבצע פרפורמנס, לכן הם מכניסות סוג של אחרות שכולו הוא מניפולציה (קריינות, דיבורים, עריכה).
אבל החיות הן לחלוטין חריגות. ברור שהרצוג ניסה ללכת מעבר לאנושיות, מעבר לפרזנטציה ולאפשרותה שלה, ולעקוף את הפרדוקס שמישהו מביא איתו לתוך השממה, הפראיות ולהרי השלג את ההיי-טק. נדמה לו שהוא יכול באמצעות המצלמה למשמע את החוויה שהוא חווה. הווידאו מראה את הסכנה ברגע של המוות.
אם רוצים להסתכל על סצנת הפתיחה, טימוטי מניח קהל מדומיין. זה סגנון של private reality television show. הוא פרפומר, מדבר למצלמה מתפיסה שיהיה מי שיראה אותו. היחס בין הנראה ללא נראה- הסרט בכללותו נותן לנו לחוש את הלא נראה. האם מבחינה אתית אנחנו סומכים עליו? מהי העמדה של הסרט של הרצוג כלפי הוידאו שנמצא במרכז שלו? הרצוג מחזק את הניכור שלנו מהשממה, את הפער בין מה שחייתי ולא חייתי, מראה את השאיפה של טימותי להפוך לגריזלי מן וגם מראה את הכישלון הנוראי שלו. הסרט שואל על גבולות המוות והחיים, היכולת של השפה הקולנועית לייצג גם את החיים וגם המוות.
ישנן כמה שכבות של דימוי. אנו חויים בו זמנית את העובדה שהסרט מתרחש בשני ממדים כקולנוע. מבחינת מרחב, על ידי ההפיכה לחיה, ומבחינת הזמן על ידי כך שמוצג סוג של רוח רפאים. אם הרצוג היה מחליט להשמיע לנו את הסאונד המקורי, ולא את הרצוג מפרש את רגע המוות- האם לא הייתה כאן חציה של גבול האתיות? האם היינו מוכנים לקבל את זה או שיש כאן חציית גבול מוסרי ופורנוגרפיה של המוות? הרצוג בחר את הבחירה המוסרית הנכונה לדעתה, לא להראות מה שלא רואים, לא להשמיע את מה שקשה להיחשף אליו אבל כן לפרש את זה. לא פלש לרגע המוות של אדם, רגע אינטימי ופרטי. הכניסה לרגע הזה היא חדירה לפרטיות.