הסיפור העברי בראשית המאה העשרים – מטלת מנחה מס' מנהל עסקים
1 א. הסבירו והדגימו כיצד מתארים הסיפורים "הצידה" ו"בינו לבינו" את מצבם הנפשי של חגזר וקיטין?
שנתיים חולפות מבואו של מנחם חגזר לעיר הקטנה בפתח הסיפור "הצידה" עד לסיום בו הוא עוזב את "הבית היפה". על אף הזמן הארוך יחסית לסיפור קצר נדמה כי האירועים המרכיבים את העלילה אינם מובילים לשום שינוי מהותי במצבו התחילי, ואין התקדמות לעבר נקודת שיא או שבר בעלילת חייו. עלילת הסיפור מתאפיינת בעליות ומורדות החוזרים על עצמם ומעצבים את מסלול דעיכתו של הגיבור, ותנודה זו מבטאת יותר מכול את מצבו הנפשי של חגזר.  
1 ב. האם אפשר לאפיין את חגזר וקיטין כתלושים על פי המיונים שמציע הלקין? הסבירו את תשובתכם. על פי מיונו של הלקין, האפשרות השלישית של חווית התלישות והיא הקיצונית וההרסנית ביותר היא ההינתקות המוחלטת מכל קשר עם הסביבה ומכל הקשר שבכוחו להעניק טעם לחייו של היחיד.
אפשרות זו מגולמת בספריו של גנסין  (כמו "הצידה") שהלקין משווה אותו לספרות המערבית שנכתבה במקביל ובה תלישות הגיבורים הייתה קיומית-אוניברסאלית. בסיפורים מסוג זה הגיבור מסוגר בעצמו, חיי חי נפש סוערים, תיאורי הסביבה מסוננים ונמסרים דרך תודעת הגיבור ועולה בהם בחוזקה תחושת אין הפתרון לבדידות מלבד המוות.
2 הסבירו את המושגים הבאים והדגימו:
2א. רטוריקה של כנות: המושג המרכזי שטבע ברינקר בספרו "עד הסמטה הטבריינית" לצורך אפיון הפואטיקה של ברנר הוא "רטוריקה של כנות". ה"כנות" שבצירוף זה מצביעה על שהיצירות חותרות לתדמית של סיפור שאינו בנוי במתכונת ספרותית, אלא נטול ישירות מהמציאות ולכן הוא גם בלתי מעובד כמו החיים עצמם
2 ב. מבע משולב: מבע המשולב הוא טכניקה ספרותית בה דיווחו החיצוני של המספר על דבריה של דמות ספרותית משלב פריטים מתודעתה. כלומר, זהו מצב בו קולותיהן של שתי דמויות או דמות ומספר חיצוני משתלבות זו בזו
2 ג. מבנה של השהיה: מושג זה מתייחס לתופעות בהן קיימת האטה מכוונת בקצב העלילה דרך אמצעים שונים, לדוגמא התעכבות על תיאורים מפורטים למיניהם (תיאורי נוף, תיאור רגשות), סטיות ברצף הזמן (רגרסיות לאחור בעזרת סיפור זיכרון, מכתב) וכו'. מבנה זה מאפשר למחבר להעצים את המתח העלילתי דרך הפסקת התיאור ברגע דרמטי, מעבר בין זמנים או מסירת פרטים שאינם מקדמים את סיבתיות העלילה ואינם נותנים פשר לנעשה במרחב הסיפורי
2 ד. סיבתיות מדומה: בספרות הקלאסית הקורא מאמין כי הפרטים המופיעים בסיפור נבחרו ומוקמו ע"י המחבר מתוך ניסיון לכוונו להבנת המשמעות החבויה שבעולם הסיפורי. נטייתו הטבעית של הקורא היא לעשות "הנמקה" (מונחו של מאיר שטרנברג מתוך המאמר Mimesis and Motivation) לטקסט, שהאמונה הרווחת היא שקיים קשר סיבתי בין האירועים והמופעים השונים שבטקסט ואלה משפעים על עיצוב העלילה במובן של דבר גורר דבר.