פרק 2
יש להבין את המסגרת התיאורטית המתמקדת בלאומים ולאומיות, זהות קולקטיבית וזיכרון קולקטיבי. חשוב לדעת את מאפייני ותכני עולמות התוכן הבאים של הזהות הקולקטיבית: "יצירתה של לאומיות יהודית חדשה", "הזיקה לטריטוריה –ארץ ישראל", "הגירת יהודים לארץ ישראל",  "היבטים כלכליים בזהות הקולקטיבית".
יחידה 2 – הזהות הקולקטיבית בחברה הישראלית
1 . לאומיות וזהות לאומית התנועה הציונית הייתה תנועה לאומית שהושפעה בעיקר מן העולם האינטלקטואלי והרעיוני של הלאומיות המודרנית במאה ה-19. המטרות שהציבה לעצמה היו מטרות לאומיות והחברה שרצתה להקים הייתה אמורה להיות חברת לאום – יהודית בלבד. רוב עולמות התוכן של הזהות הקולקטיבית שהתפתחה בחברה זו היו קשורים ללאומיות היהודית ולמושג הלאומיות המודרנית, כך גם השסעים שהתגלו בחברה הישראלית ומקורם במטרותיה הלאומיות של התנועה הציונית.
גלנר בספרו "לאומים ולאומיות" רואה את הלאומיות כתופעה מודרנית הקשורה בתהליכי התיעוש, העיור והטכנולוגיה של הייצור ושל הפצת התרבות. תהליכים אלה הביאו להתפוררותן של הקהילות החברתיות הקטנות ויצרו קהילות גדולות שחבריהן, בניגוד לעבר, היו אנונימיים וזרים איש לרעהו וקצב השינויים בהן היה מהיר. בניסיון להבין את הדרכים שבאמצעותן קושרת קבוצה חברתית את חבריה זה לזה ביחס למושג הלאום מציב גלנר שתי הגדרות יסוד. הראשונה היא הטענה כי תרבות משותפת היא בסיס הכרחי, אך לא היחידי, של לאום. השנייה היא הטענה כי לאום הוא מעשה אדם. בנוסף, טוען גלנר כי בתנאים החברתיים-כלכליים שהתפתחו בעידן המודרני תיתכן התלכדות של היחידה התרבותית בעלת ההכרה המשותפת עם היחידה הפוליטית, כלומר, התלכדות של הלאום והמדינה. עפ"י גלנר תרבות ורצון קולקטיבי המשולבים בגוף פוליטי הם הצורה המקובלת של לאומיות מודרנית, כלומר לאומיות קשורה בהגדרות תרבותיות, טריטוריאליות ופוליטיות שבני הלאום מקבלים על עצמם מרצונם החופשי. אך ההסתמכות על שלושת מרכיבים הנ"ל לא מהווים בסיס מספק ליצירת נאמנות, הזדהות וסולידאריות. הלאומיות היא זו שמולידה לאומים תוך שימוש סלקטיבי בתרביות הקיימות.
דברים אלה מפנים אותנו אל בסיס נוסף של לאומיות בו  גלנר לא כל כך עסק בספרו, והוא האופן שבו זוכרים ומשחזרים בני הלאום את ההיסטוריה הנוגעת להם כקבוצה (בעיקר שכבת האינטלקטואלים). אימוץ היסטוריה משותפת הופך את הלאום ליחידה חברתית שיש בה רצף של קיום מן העבר דרך ההווה ואל העתיד.
בתהליך זה עוסק אנדרסון בספרו "קהילות מדומיינות" בו הוא טוען שתנועות לאומיות והיסטוריונים של תנועות לאומניות מתייחסים לאירועים היסטוריים בסלקטיביות ואף מניפולטיביות כדי ליצור נרטיב שיצדיק את כינונה של הישות החברתית החדשה הלאומית ואת עתידה. הנרטיב ההיסטורי הלאומי מורכב מאירועים והיבטים של אירועים התומכים בהגדרה המשותפת של קבוצת האנשים הרוצה לראות את עצמה כלאום, ומה שסותר או מערר זהות זו "נדחק" פנייה זו של תנועות וקבוצות לאומיות לעברן מכונה "זיכרון קולקטיבי". זרובבל בספרה על הזיכרון הקולקטיבי בחברה הישראלית מציגה כמה קביעות חשובות בשאלת הפנייה אל ההיסטוריה כבסיס של הגדרה לאומית: האחת, זיכרון קולקטיבי מסייע לעמוד על ייחודו של הלאום. השנייה, טיפוח זיכרון קולקטיבי הוא חלק מתהליך מתמשך ובלתי פוסק של הבניית הלאום. שלישית, הזיכרון הקולקטיבי מארגן את אירועי העבר ואת הזמן ההיסטורי מתוך עמדה אידיאולוגית (חשיבותן של תקופות מסוימות והשכחה של תקופות לא חשובות, ההשפעה החיובית או השלילית של כל תקופה על תולדות הלאום וכו') אנתוני סמית משרטט דגם של תהליך בנייה של לאום ושל בסיסי סולידאריות והזדהות לאומית. דגם זה מאפשר להבחין בין שני נתיבים בתהליך האמור: האחד, הנתיב הטריטוריאלי-אזרחי:
הבסיס לאזרחות היא הזיקה המשותפת לטריטוריה, משטר וחוקים, והגדרה של גבולות תרבותיים וטריטוריאליים. השני, הנתיב האתני-גנאולוגי: בונה את הזיקה לעבר משותף , שפה, מיתוסים וסמלים המשמשים בסיס לתרבות הלאומית. חברות הלאום המודרניות נזקקות לשני הנרטיבים כדי לבנות את זהותן הלאומית ואת הסולידריות וההזדהות של חבריהן.       מתוך פרק הסיכום בסוף המאמר: הדיון בזהות הקולקטיבית הישראלית חייב להתחיל בחברה היישובית שכן עולמות התוכן הציוניים של הזהות הקולקטיבית שהתגבשה בתקופת היישוב עדיין עומדים במידה רבה במרכז הזהות הקולקטיבית הישראלית. תנועת העבודה היא שייצגה את הזהות הזאת והצליחה יותר מכל גורם אחר בחברה להשליט את פרשניותיה לרעיון הציוני ולצור זהות מוסכמת. הצלחה זו קשורה לדומיננטיות של התנועה בחברה היישובית למעלה מ40 שנה בהן טושטשו המחלוקות הפוטנציאליות סביב פרשנות הזהות והגדרותיה. עם הזמן, חלק מההסכמות הפכו למחלוקות ואילו אחרות מתקיימות עד היום. להלן ננסה לסכם את עיקרי הזהות הקולקטיבית המוסכמת שהתגבשה בתקופת היישוב ולהציג את גרעיני המחלוקת שנטמנו בה. 
2 . מטרות ומחלוקות באידיאולוגיה הציונית …
3. יצירתה של לאומיות יהודית חדשה כ"ץ טוען כי על סף התקופה המודרנית החזיקו היהודים בתודעה היסטורית מפותחת שהייתה קשורה לזיכרון העצמאות היהודית בא"י בתקופה שקדמה לדיכוי המרד ברומאים ולהגליית חלק גדול של העם היהודי. אולם, במשך שנות הגלות עוצבה תודעה זו ע"י פרשנות מסורתית-דתית שנדרשה לעבור כמה גלגולים בטרם תוכל לשמש בסיס ללאומיות מודרנית. הפרשנות הדתית של העבר הלאומי עיצבה את הזיכרון הקולקטיבי ואת התודעה הלאומית כך שידגישו את הייחוד הדתי של היהודים ויצדיקו את שונותם. עפ"י הפרשנות הדתית היהודים הפסידו את עצמאותם ואת ארצם עקב חטאם כלפי האל, והם ישובו אל ארצם ויחדשו את עצמאותם בחסדו. לפיכך, עליהם להמתין עד שהיו ראויים לגאולה משיחית בעייני האל. בכך הנציחה פרשנות זו את חיי הגולה ומאפייניה שסתרו את רעיון הלאומיות המודרנית(שלושת הלאווים –