הקדמה:
מלחמת העולם השנייה הותירה בניצולי השואה כאב עמוק עם חוויות האימה, שאיתם הם ניסו להתמודד ביצירותיהם. לדעת חנה יעז (1980), השואה הייתה אירוע החורג מחוץ לרצף ההיסטורי הרגיל של התולדה, מעין התרחשות "טרנס-היסטורית". עיצוב האמנותי של נושא השואה נתקל בקשיים. בעיית התייחסות אל נושא השואה ועיצובו הספרותי ניזונה ממערכת השגות, שעיקרו הטלת ספק בדבר יכולתה של הרוח האנושית להתמודד עם התרחשויות החורגות ממושגיה המקובלים של התרבות, ובמיוחד אי-הוודאות בדבר יכולתו של המבע המילולי למסור את אימי השואה, בהיות ההתרחשות "נעלה מלשון אנוש". תפיסה זו יסודה בהכרה, כי כל ביטוי לשוני הוא בגדר הפיכת הבלתי-אפשרי לאפשרי, וזאת בשעה שהפער בין המביע למובע ממשיך במידה רבה להתקיים. אולם, בנושא השואה מתעצמת תחושת הפער, והבלתי-אפשרי מתקשה ללבוש צורה אפשרית.
נושא השואה הוא נושא שקשה לכתוב עליו. רבים הטילו ספק בדבר יכולתה של האומנות לתאר את חוויות השואה. השואה היא אירוע קיצוני במימדיו, בכוונותיו ובתוצאותיו הנוראיות. כל כתיבה ספרותית בנושא השואה היא בעייתית. המילים לא מסוגלות לייצג או להעביר כהלכה את גודל הטרגדיה. כיצד ניתן לתאר את הסבל האנושי באמצעים אסתטיים שונים, שיכולים לגרום להנאה אסתטית לקורא? זה נראה בלתי מוסרי לעשות זאת. העיצוב האסתטי של טקסטים כתובים בנושא השואה גורמים להסוואת התוכן הקשה, הרצח, האובדן והכאב. אחרים טענו כי אין ביכולתה של האומנות להתמודד עם סוג כזה של חוויה. אין מספיק כלים אסתטיים, שיכולים לבטא מבע אמיתי של חוויה כל כך מיוחדת ועצומה. כתיבה ספרותית בנושא ממעיטה מגודל האסון ותוחמת את השואה למימדים קטנים יותר מהתרחשותה בפועל.
עבודה זו תתמקד בייצוג נושא השואה בכתיבתו של פרימו לוי, לפי גישתו המימטית של אריך אוארבך. היא תענה על השאלה, כיצד ניתן לכתוב על נושא זה.
הגישה המימטית של אריך אוארבך:
אריסטו טען, שיש נושאים מימטיים שונים, לעומתו אוארבך טען, שיש גם סגנונות מימטיים שונים. אריך אוארבך מנסה לתרגם את השאלות האריסטוטליות למושגים קונקרטיים של חקר הספרות. הוא טען, שיש כמה דרכי מימזיס שונות לדבר על העולם ולתארו. אוארבך מקדיש את ספרו לאפשרויות שונות של מימזיס בתקופות שונות ובז'אנרים שונים. ספרו "מימזיס התגלמות המציאות בספרות המערב" הופיע לראשונה ב-1946 בשוויץ, ונחשב עד היום לאחד מהספרים החשובים ביותר בחקר הספרות. אוארבך כתב את הספר בתקופת מלחמת העולם השנייה, כששהה בתורכיה. הספרייה שם הייתה דלה, ולכן לא הייתה לו גישה להרבה ספרות עזר, כמו: כתבי עת וכדומה. ספרו של אואברך סורק את היסטורית ספרות מערב אירופאית מהומרוס והתנ"ך העברי, דרך דאנטה, פרוסט ווולף. טענתו שהינה החשובה ביותר היא כי "הדרך בה אנו רואים את חיי האדם והחברה הינה זהה בין אם אנו עוסקים בדברים מהעבר או דברים מההווה. שינוי באופן ראייתנו את ההיסטוריה יתבטא בהכרח באופן ראייתנו את התנאים הנוכחים" (Konuk, 10:2010). ההיסטוריה הינה התוצר של נרטיב. יותר מכך, הבנתנו את ההווה נובעת מהדרך בה אנו חושבים אודות על מה שקרה קודם לכן. הבנה זו השפיעה, וממשיכה להשפיע, על טווח רחב של תחומים וביניהם התיאוריה הספרותית, ההיסטוריה והספרות השוואתית. כלומר, אוארבך מציג ניסיון לקרוא ההיסטוריה תרבותית באמצעות כלי ביקורת ספרותי.
על פי אוארבך בספרות המערב יש שני אופני ייצוג עיקריים: הפרדת סגנונות, שתחילתו בהומרוס, סגנון "גבוה" לדמויות הראויות, וסגנון "נמוך" לדמויות קומיות. הזרם השני, שתחילתו במקרא, מבטל את רמות הסגנון השונות ומציג גיבורים "גבוהים" ו"נמוכים" באותו סגנון. הטענה של אוארבך היא שהספרות הפגאנית מבוססת על הפרדת סגנונות ברורה, בעיקר הפרדה לקסיקלית, של הלשון, אבל גם הפרדה בין סוגות (בין קומדיה (סוגה נמוכה) לטרגדיה (סוגה גבוהה)). הנצרות הציגה את ערבוב הסגנונות. למשל, בברית החדשה, ישו מחייה את אלעזר, וההחייאה הנעלה הזו עומדת לצד תיאור של סירחון הגופה. גם דנטה משתמש בזה ב"קומדיה האלוהית", הוא מתאר את המלאכים, שזה  תיאור מאד "גבוה", ואת הדבורים שעוקצות אותם, שבגללן הם מגרדים את העקיצות.
הפרקים בספרו של אוארבך מתחילים בציטוט והוא מעניק להם פירוש מפורט. הוא מנסה לבחור טקסטים החושפים משהו שמאפיין את התקופות. אוארבך הושפע  מאוד מחוקר בשם ג'מטיסטה ויקו (Giambattista Vico), הנחשב לאבי הסוציולוגיה המודרנית. אחד הדברים המאפיינים את כתיבתו של ויקו הוא הדיבור על הומרוס. הוא מדבר על כך שלהומרוס יש צורת חשיבה פואטית אבל החשיבה שלו ברברית. הוא טען שלמרות שיש המון נשגבות בעולם של הומרוס, היצירה ברברית כי האנשים בה לא מתנהגים לפי אידיאלים חיצוניים, אלא ההתנהגות שלהם משקפת ברבריות. אוארבך לקח מויקו לא רק את ההסכמה מה"פרימיטיביות" היוונית, אלא גם את התיאוריה על ההיסטוריה, כמתפתחת בשלבים מעגליים. התיאוריה של ויקו אודות הידע ההיסטורי מבוסס על ההנחה כי ניתן להבין את העבר, מכיוון שאנו למעשה אלו שיוצרים את נרטיב ההיסטוריה. אי אפשר להבין את היצירה באופן מנותק מההקשר שלה. צריכים להבין את ההקשר כדי להבין אותה היטב. הקורא צריך להיות בעל ידע רחב וכללי על התקופה של היצירה.
  אפשר למצוא בתקופות רבות גם עירוב סגנונות קיצוני וגם הפרדת סגנונות קיצונית. הוא טען, שיצירה של עירוב סגנונות היא לא פחות טובה מיצירה של הפרדת סגנונות. הוא מאד העריך את דאנטה, שעירב סגנונות בצורה די קיצונית, ולמרות שכתב משהו מאד דתי, הוא הוגדר על ידי אוארבך בתור משורר שהוביל לזרם חילוני ריאליסטי. אריך מנסה להבין, כיצד סגנונו של דאנטה קשור לתקופתו ולאמצעי הביטוי שלה, וכיצד אלו קשורים לתפיסה החברתית הכוללת.
לפי אורבך, ישנו איזשהו קונצנזוס בקשר להגדרה של יצירות מופת. הוא דן בנושא הבחירה של יצירות מופת. מדוע למה יצירות מסוימות הופכות ליצירות מופת. יצירות מופת אלו נחשבות גם כיום ליצירות מופת. הוא שואל את השאלה:"איך בתקופות שונות טקסטים ספרותיים ייצגו ושיקפו את העולם?" "וגם איך הכלים המימטיים לייצוג המציאות בספרות השתנו מדור לדור ומתקופה לתקופה?". הוא מתאר את ארגז הכלים שיש ברשותה של הספרות ושל האופנים בהם, היא פונה אל המציאות, ומנסה לדבר על המציאות.
המימזיס של אוארבך כסגנון ספרותי לייצוג המציאות מתאר את מערכת היחסים של התרבות בין ההווה והעבר. הסגנון התרבותי, המחקה את ההומניזם האירופאי, מציג מורשת היסטורית חדשה בתורכיה. כלומר, אותה מורשת של העולמות העתיקים של יוון ורומא, ומולה הסגנון הספרותי מעצב, כפי שטען אוארבך את תפיסת ההיסטוריה שלנו. אוארבך מראה, איך בכל תקופה כלים מימטיים בתקופות שונות ובתרבויות שונות משקפים בספרות את העולם סביבנו בדרכי מימזיס שונות. הכלים המימטיים, שעומדים לרשותה של הספרות, משתנים מדור לדור ומתקופה לתקופה. ייצוג המציאות משקף את העולם התרבותי גם של הסופר וגם של התרבות עצמה.
הגישה המימטית מבוססת על המימזיס, שהוא חיקוי וייצוג של המציאות. גישה זו שואלת עד כמה הטקסט משקף את  העולם. לא רק טקסטים  ריאליסטיים, שמפרטים את המציאות לפרטיה נחשבים לטקסטים מימטיים, אלא גם טקסטים המעוותים את המציאות בנם טקסטים מימטיים  כי הם מדברים על קיום האדם בעולם.
 תיאודור אדורנו, מבקר מאסכולת פרנקפורט, טען, שבעיית המימזיס היא שטקסטים מודרניסטיים מחזירים דימוי מעוות לעולם מעוות. עולם המציאותי מבוסס על דיכוי, ניכור, צביעות וניצול כלכלי במלחמות. אדרונו כתב בהשפעת השואה, שלא ניתן לתאר את זוועות השואה באופן ספציפי. כתיבה כללית, ריאליסטית לא יכולה לגעת בעולם. היא לא תשקף את טבע העולם, אלא רק כתיבה מודרניסטית ומעוותת, כמו: –