פרק 1- מהות החינוך המיוחד:
חינוך מיוחד= מגזר חינוכי ייחודי, הכולל מכלול גישות, תכניות ושירותים שונים (פסיכולוגיים, סוציאליים, שיקומיים ועוד) שנועדו לענות על צרכיהם של ילדים שאינם מסוגלים להפיק תועלת ממשית מהחינוך הרגיל.
ילד חריג= מוגדרים כך רק כאשר יש הכרח לשנות את תכנית הלימודים כדי למלא את צרכיהם, והשוני הוא לא כמותי בלבד (קצב לימודים איטי, פחות חומר לימוד) אלא מהותי בעיקרו. תהליכי הביצוע ודרכי החינוך מותאמים למגבלותיו ולצרכיו האישיים של הילד תוך ראייה כוללת על מנת לאפשר התייחסות שתתאים למצבו הנפשי הגופני והחברתי.
מטרות עיקריות בחינוך המיוחד: שיקומו של הילד החריג והכנתו לחיים חברתיים תקינים, ככל האפשר, עד מיצוי יכולתו המרבית. 4 יעדים עיקריים (נכונים גם לחינוך הרגיל)-
1 .      מימוש עצמי- מיצוי הפוטנציאל הטמון באדם.
2.      יחסי אנוש תקינים- חיברות, טיפוח כושר ההשתלבות של הפרט בחברה.
3.      יכולת כלכלית- עצמאות מרבית בתחום הפרנסה והמשפחה.
4.      אחריות אזרחית- נטילת חלק במילוי תפקידים אזרחיים.
תחומי פעולה של החינוך המיוחד:
חברתי- הסברה ותקשורת (הגברת ההבנה של סוגי החריגים באמצעות מדיה ותקשורת, ובכך לשנות דעות קדומות המקשות על שילוב חריגים בחברה). חינוך חברתי (חינוך לא פורמאלי המביא לשילובו של החריג בקהילה. פעילויות אחה"צ, מועדוניות, מרכזים קהילתיים ועוד). סעד וחקיקה (מתן שירותים סוציאליים לחריג ולמשפחתו).
ביצועי- אבחון ומניעה (מניעה ראשונית שתפקידה למנוע התפתחות קשיי הסתגלות שונים בעתיד. הדרכת הורים, חינוך לחיי משפחה, התמודדות עם שעות הפנאי ועוד. מניעה משנית המיועדת לאבחון קשיים ומניעת התדרדרותם של הקשיים הקיימים). חינוך (גישה פדגוגית סובייקטיבית הנשענת על ניסיונו האישי של המחנך). הוראה (גישה תפקודית פונקציונאלית הגורסת כי יש למד את הילד ולהפעילו בתחומים שיביאו לו תועלת בחיי היומיום שלו.
משתמשת בהוראה משקמת לשיקום כישורי חשיבה, בהוראה מתקנת לליקויי למידה).
ייעוץ (הפניית החריג למסגרת המתאימה, טיפול אישי, חינוך מיני, הכוונה למקומות עבודה, מעקב אחר התקדמות). שירותים מיוחדים (ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים, פיסיותרפיסטים ועוד).
תכנוני ניהולי- ארגון ופיקוח (מפקחים ארציים ואזוריים). הכשרת מורים (השתלמויות ומסלולים מיוחדים לחינוך המיוחד). תכנון ופיתוח תכניות לימודים (תכניות כלליות למספר חריגויות ואישיות לכל חריגות ע"פ הצרכים שלה).
אוכלוסיית היעד של החינוך המיוחד:
פיגור שכלי, הפרעות רגשיות וקשיי הסתגלות, ליקויי למידה, עזובה ועבריינות נוער, מגבלות פיסיות ומוטוריות, ליקויי חושים והפרעות בתקשורת.
ישנן מספר בעיות בהגדרת החינוך המיוחד- יחסיות המושג נורמה ומורכבות תהליך הערכת ההתפתחות מקשים לקבוע מי חריג ומי לא. התנהגות נורמטיבית היא תלוית גיל, מצב, חברה ותרבות. התנהגות שנחשבת סטייה בחברה אחת, יכולה להיחשב נורמטיבית בחברה אחרת. בעיה נוספת היא התיוג (סטיגמה), שבעקבות התנהגות מסוימת של אדם הסוטה מהנורמה, מודבקת לו תווית שלילית. התיוג אינו מתייחס לסיבות להתנהגות (כמו אי יכולתו של הילד לבצע פעולה מסוימת) אלא לתוצאותיה (הילד אינו מגיע להישגים הרצויים). הפנמת התיוג יוצרת אצל המתויג דימוי עצמי נמוך, פוגעת בהישגיו ובתפקודו. התיוג גם עלול לגרום להצבה בלתי הולמת או מוקדמת מדי של הילד החריג בחינוך המיוחד.
דפוסי שילוב החריג בחברה:
דפוס האינטגרציה הראשונית (שילוב טבעי בסיסי)- החריגות אינה מעניקה לפרט טיפול מיוחד. החריג הוא חלק אינטגראלי מהסביבה והוא צריך למצוא את עצמו בתוכה. לעיתים מטילים עליו תפקידים בהתאם ליכולתו וכך הוא תורם את חלקו בחברה.
דפוס ההתבדלות (הפרדת יוצא הדופן)- החברה אינה משלבת בתוכה את החריג, הוא מקבל יחס ייחודי (לרוב כבוד למחוננים וזלזול במפגרים).
דפוס ההיערכות המיוחדת- יחס אובייקטיבי כלפי החריג, ע"פ מידת יכולתו, כשהטיפול בו נובע מהגישה התועלתנית (מתן סיוע ע"פ מידת התועלת שהוא מביא לסביבתו). בחברות כאלו אפשר להבחין ברצף משילוב מלא ועד דחייה והעברה למוסד סגור.
דפוס האינטגרציה הקומוניקטיבית (שילוב תוך תקשורת)- חברה הרואה בחריג ובחינוכו אחריות של כלל החברה. החריגות אינה נתפסת רק כתוצר תורשתי אלא תוצר של ליקויים במערכת יחסי הגומלין והתקשורת בין בני האדם. חברה סו רואה בסיוע למוגבל ובמאמץ לשילובו חובה חברתית ומוסרית.
המטרה העיקרית כיום- נורמליזציה= מתן סיכוי לחריג לחיים נורמאליים, ככל האפשר, באמצעות שילוב מרבי של החריג בפעילויות חברתיות, לימודיות ותעסוקתיות רגילות.
מסגרות החינוך המיוחד:
ישנם 3 קריטריונים למיון מסגרות לחינוך המיוחד. לפי מידת השילוב של התלמיד בחינוך הרגיל, לפי סוג הפגיעה או הליקוי, ולפי גיל.
בי"ס המיוחד- נועד לילדים בעלי כשרים קוגניטיביים, נפשיים או גופניים מוגבלים. הסביבה הלימודית, תכנית הלימודים והגישה הפסיכולוגית עונות על צרכיהם של הילדים החריגים. דרכי העבודה הם בצוות מורחב הפועל לרווחת וקידום הילדים (פסיכולוג, יועצת חינוכית, עובדת סוציאלית, אחות, מורים מקצועיים לטיפול בליקויים שונים ועוד). הוא יעיל בהקניית מיומנויות בסיסיות של קריאה וחשבון, שילוב חברתי במסגרת ביה"ס, שיפור הדימוי העצמי והקניית תחושת משמעות, אמפתיה חברתית והקניית ערכים.
הכיתה הטיפולית- מסגרת עזר בחינוך הרגיל. הילד יוצא לשיעור בכיתה הטיפולית בשעות מוגדרות וקבועות מראש וחוזר לכיתת האם במשך 2-3 שנים. מיועדת לילדים בעלי כושר אינטלקטואלי תקין ומעלה הסובלים מקשיי הסתגלות התנהגותיים, חברתיים ולימודיים, עקב הפרעות רגשיות, חברתיות או טראומה כתוצאה ממשבר (גירושין, מוות אחד ההורים ועוד). אינה מתאימה לפיגור שכלי, הפרעות נפשיות וליקויי למידה. פעולת ע,פ הגישה הפסיכו-חינוכית שמגדריה דרכים ואמצעים חינוכיים טיפוליים מיוחדים המותאמים לטיפול בקשיי למידה וטיפול בהפרעות רגשיות. בכיתה לומדים 12-18, העובדים בצורה אינדיבידואלית או בקבוצות קטנות. הם מגיעים לכיתה 3-5 פעמים בשבוע, ולכל כיתה פסיכולוג יועץ שמדריך את המורה בטיפול בבעיות התלמידים. הדגשים בכיתה הם קבלת הילד ללא תנאים, הדגשת מאמצי הילד ולא הישגיו, עידוד והערכה אישית ועוד.
הכיתה המקדמת- מסגרת הפועלת במסגרת החינוך הרגיל. כיתה מקדמת סגורה (כיתת אם לכל דבר) וכיתה מקדמת פתוחה (התלמידים שוהים בה 10-משפטים שעות שבועיות בהתאם לתכנית האישית שלהם). מקבלת ילדים בעלי פיגור קל, ליקויי למידה והפרעות נפשיות והתנהגותיות שאינם מפיקים תועלת מהכיתה הטיפולית. דרכי העבודה דומים לאלו של ביה"ס המיוחד אולם מותאמים למסגרת הרגילה. מסייעים בהקניית ידע, שיקום וחיזוק הדימוי העצמי.
מטרת הלימוד היא חזרה לכיתה הרגילה ולכן בעלת זיקה להישגים. ההשוואה המתמדת בין התלמידים החריגים לשאר התלמידים בכיתה יוצרת מצב של לחץ ותסכול.
מפת"ן (מפעל תעסוקה לנוער)- מוסד שיקומי טיפולי המופעל ע"י משרד העבודה והרווחה. מיועד לנערים בעלי קשיי הסתגלות. רוב התלמידים מגיעים משכבות סוציו אקונומיות נמוכות, כאלו שלא נקלטו במסגרות חינוך רגילות או שנשרו מהן. מוגדרים כנוער שוליים בעלי חסכים השכלתיים, חברתיים ותרבותיים.
לעיתים סובלים גם מפיגור קל. מטרתו העיקרית היא לפשר את תפקודו של החניך בסביבתו הקרובה והרחוקה, להקנות לו נורמות התנהגות מקובלות ולהכינו לחיי עבודה וחברה בהתאם ליכולתו.
חוק החינוך המיוחד:
עקרונות החוק וחידושיו- הגדרת מטרות החינוך המיוחד- שילוב בחברה ובמעגל העבודה. מביא להעלאת הדרישות והציפיות מהחינוך המיוחד כדי למצות את הפוטנציאל של כל ילד.
הגדרת החריגות- מבטאת את התפיסה כי החריגות אינה נתון סופי מכיוון שההתפתחות ניתנת לשינוי. נעשים אבחונים נוספים לשם מעקב לאחר האבחון הראשוני.
גיל הזכאות- הרחבת חינוך חינם לגילאי 3-21. חשוב למניעת התדרדרות בגילאים מוקדמים ולהמשך טיפול ושיקום למתבגרים. מתן שירותים נלווים חינם- סיוע בשיקום הילד החריג (ריפוי בעיסוק, בדיבור, פיסיותרפיה ועוד).
אינטגרציה בתהליך החינוך- ועדת השמה תעניק זכות קדימה להצבת הילד במסגרות החינוך הרגיל. מסייעים לילד בשילובו בחברה ובמעגל העבודה.
שיוניים מהותיים בתהליכי האבחון וההשמה- ועדת ההשמה מונה 7 חברים, הם מחויבים להעדיף תמיד את המסגרת המקלה ביותר שאינה מוגדרת כחינוך מיוחד. על הועדה להזמין את הורי הילד ולאפשר להם להביע טיעונים בפניה, ההורים יכולים לערער על תוצאות הועדה ובכך לוקחים חלק קטן בתהליך שמעודד את תמיכתם. עושים ועדות נוספות כל 3 שנים לילדים שכבר הוגדרו כחינוך מיוחד. מסייעת להגיע להחלטה המתאימה ביותר ומונעת העברות מיותרות ופזיזות לחינוך המיוחד.
תכנית לימודים אישית עבור כל ילד- (התח"י) תכנית שיש לבנות עבור כל תלמיד הלומד בחינוך המיוחד על מנת למצות את הפוטנציאל שלו. התכנית מתארת את רמת תפקודו של הילד החריג, יעדים ומטרות לימודיות, זמן להשגתם והאמצעים הדרושים לכך.
יום לימודים ארוך במוסדות החינוך המיוחד- מסייע רבות גם להורים וגם לילדים שכן ילד חריג דורש טיפול צמוד ותשומת לב מיוחדת.
היבטים שונים החסרים בחוק:
החוק אינו מחייב שילוב בביה"ס אלא העדפה להשמה בחינוך רגיל.
החוק מגדיר את השילוב כמטרת החינוך המיוחד אך אינו כולל פירוט התחומים השונים לשילוב, ובכך משאיר את ההחלטה לביה"ס או המוסד.
החוק אינו מאפשר שיתוף מלא של ההורים, אין להם יד בהחלטה.
החוק אינו מאפשר זכות ערעור נוספת לאחר שכבר ערערו בעבר.
בחינוך המיוחד לגיל הרך אין תכניות המעודנות בחוק ואין הכשרה להורים.
זכותו של הילד לחינוך מיוחד חינם מוזכרת בחוק אך אינה מוחלטת, אלא מותנית ביכולתה הכלכלית של המדינה לספק חינוך מיוחד ע"פ קביעת משרד האוצר.
תכנית הלימודים האישית מתמקדת במטרות ויעדים לימודיים, אך אינה מחייבת את מערכת החינוך לפעול באמצעות התכנית כדי להשיג את שילובו המקסימאלי של הילד בחינוך הרגיל.